בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חלומות

לחלום, להעז ולממש ללא פרפקציוניזם
---------------------
פרפקציוניזם – שאיפה לשלמות היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. בסדנת "דרך האמן" אותה אני מנחה, אני נתקלת שוב ושוב באנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם.מאת:מיכל גזית
הם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם. מיכל גזית – דרך האמן
הגדרות נפוצות יותר הן :חוסר מוכנות, תנאים לא מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, להתפרנס ועוד שפע סיבות. בבסיס כל ההסברים הללו, נמצאת בעיני השאיפה המסרסת לשלמות. היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא, לחפש אותה, או לחכות למוזה שמימית, רק לתת ליצירה להיות, להתבטא דרכנו. מיוחסת למיכאלאנג'לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, אלא רק שחרר אותו מגוש השיש שבו הוא היה כלוא. חיי הגשמה מתרחשים בתוך האיזון בין ביטוי הקולות הפנימיים ובין הסכמה להיות מוזנים מהעולם שמספק לנו בכל רגע חומרי גלם ליצירה. אנחנו קולטים את החומרים, מעבירים אותם דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, מבטאים אותם החוצה, וקולטים חומרים נוספים. זרם אין סופי של קבלה ונתינה שעובר את העיבוד האותנטי והאינדבידואלי שלנו ומובע כיצירה. לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו נוטים להפריע בכל מיני דרכים בשל פחדים וחסימות שנוצרו בשלבים שונים בחיים. שאיפה לשלמות היא אחת הדרכים ויכולה להתבטא בשלוש רמות:

1. אי מימש כי התנאים לא הבשילו או לחילופין אנחנו עוד לא מוכנים. הרמה הזו היא הבעייתית ביותר וגורמת לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: עוד אין לי מספיק כסף, עוד לא הוכחתי את עצמי בעבודה, הילדים עוד לא עזבו את הבית, הם עזבו את הבית ועוד לא התרגלתי, לא עזבתי את בית ההורים וכו. הבשורה העצובה היא שהמכשולים הללו לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להאחז ולספר שאחרי שהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא ההבנה שאלה רק תרוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, וכשמזהים ועוקפים אותם, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.

אצל מטפלים אלטרנטיביים, אומנים ועוסקים במקצועות שמטבעם מתפתחים כל הזמן, מופיעה באותו הקשר הסיבה: "אני עוד לא יודע/ת מספיק". אני כמובן לא מעודדת הפיכה לגורו אחרי קורס של שישי שבת, בלי ידע ובלי הפנמה. אני מתייחסת לקיצוניות השניה, והשכיחה, של מי שנמצאים תקופה בתהליכי לימוד ועיבוד ומוכנים לגמרי לעבור לשלב הבא, שלב המימוש. ההתפתחות בתחומים הללו נמשכת לעולם ואין רגע שבו באמת תדעו "מספיק". ועדיין, חלק חשוב של למידה והתמקצעות, יכול לקרות רק דרך קפיצה למים הקרים של מימוש, לכור ההיתוך שבו מתחיל מסע חדש ומרתק שלא יכול להתרחש כל עוד הדברים נשארים ברמה התאורטית.

המשפט שאני מציעה להזכר בו, כמוטו שמאפשר לצלוח עוד ועוד התנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".

כמובן שהכוונה אינה לסיכוני חיים או סיכונים כספיים כבדים. המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להכשל, להתבזות "לבזבז" חלומות וכו. כשמוכנים לקחת את הסיכון יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שתתחילו להתקדם ולממש ובהדרגה תהיו טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתרוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרוייקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, תוכלו לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, להכיר את עצמכם יותר ולקפוץ להתנסות הבאה. אתם כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו.

2. החסימה השניה של מפלצת הפרפקציוניזם היא בתוך תהליך יצירתי, כשאנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים. אנחנו לא מאפשרים ליצירה לנבוע מתוכנו בחופשיות, ומפריעים לה מתוך פזילה לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירה כזו נדונה להיות חסרת אנרגיה וחיות יצירתית והיא מייגעת גם את העוסק בה וגם את מי שאמורים להנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שכל כך רצינו לקלוע לטעמם.

אני זוכרת את עצמי כותבת כתבות (לפני שהכרתי את הטכניקות של דרך האמן), ובחלק מהן, מחפשת את הפתיחה הנכונה, מתקנת שגיאות כתיב שקופצות, רוצה להיות ברורה ומדוייקת לקוראים שלי, וככל שהזמן מתארך, המוזה מתרחקת לה עוד ועוד.

הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולתת ליצירה לשטוף, בלי לעצור, בלי לתקן. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. בדרך כלל כשהיצירה נובעת מתוכנו בדרך הזו, יהיו מעט מאד תיקונים, משפטי הפתיחה יווצרו מעצמם, וכל אות או קו, ינחתו במקומם הטבעי. זה נכון לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון שעולה, מערכת יחסים, כל דבר שעולה בדעתכם, תנו לו לזרום בקצב הטבעי שלו, בלי להפריע, בלי להתערב. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם תודעה חופשי לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים להם. התוצאה היא יצירות שמופקות מכם בפרק זמן קצר באופן משמעותי, הנאה מהתהליך ותחושת ההתלהבות שעברה דרככם תתחבר לבטן של מי שיהנו ממנה אחריכם. יצירה אותנטית וספונטנית שמרגשת את בעליה מעבירה קשת של רגשות ותחושות עוצמתיים גם הלאה.

3. מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא בנקודת השחרור, הזמן בו היצירה אמורה לצאת לעולם, והצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדין לא גמורה. יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים ועוד המון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדין לא גמורות.

התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם. כעיתונאית שתלויה בדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד, אבל תמיד, התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה היה יוצא באמת טוב. הכתבות התפרסמו, והן תמיד היו טובות, אבל חוסר היום הנוסף, תמיד העיב ובלם את תחושת הסיפוק המלאה.

המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט אחד קטן מתוך הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". האמירה הזו אפשרה לי, ולרבים אחרים, להבין שאין נקודת סיום ליצירה, היא לעולם לא נגמרת, אבל באיזה שהיא נקודה מעניינת, היא עוצרת, נולדת לעולם, ומפנה מקום לבאה אחריה. אני מכירה באופן אישי המון אנשים שבעזרת ההבנה הזו אמרו: הציור הזה באמת מעניין כאן, עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו את הספר שלהם להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, להביא את הדברים לידי פרסום, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.

 

אני סבורה שרוב האנשים מכירים את נגזרות הפרפקציוניזם השונות שמסתירות אחריהן פחדים שונים (ועל כך בכתבה אחרת). החכמה היא לזהות את הדרכים שדרכן אנחנו מעכבים את עצמנו, ובעזרת עבודת מודעות לעקוף אותם או לטפס מעליהם. אני לא בטוחה שמגיע זמן בחיים שבו אפשר לפעול בצורה זורמת לגמרי, בלי כל עיכוב פנימי (הלוואי שאני טועה). חיים מאותגרים ויצירתייים מציבים אותנו בפני פסגות והתנסויות חדשות וכל טיפוס כזה מצריך סילוק של פחדים וחסימות מהשק כדי שניתן יהיה להתקדם במעלה ההר.

כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל הרמות של הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי קודם. משפט חזק נוסף שמאפשר לי חיבור תמידי לאש היצירתית הוא : "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות כייף". ההבנה שדברים לא צריכים להיות מושלמים, הם אפילו לא חייבים להיות טובים בהתחלה, מאפשר להתחיל המון פרוייקטים ולהתנסות בדברים חדשים אך ורק מתוך כוונה להנות מהם. הפנמה ורענון של המשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות, בכך שהוא נותן את האומץ והחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים מתוך הידיעה המרגיעה שאין ציפיה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, כי זו המחוייבות היחידה, להיות בכיף עם הדברים.

בעזרת המשפט הזה, אנשים בסדנאות שלי העזו לראשונה לנאום בפני קהל, ליצור מופע, לכתוב את הספר שלהם, להתחיל עם בן זוג פוטנציאלי, ליצור פסל, להקים עסק חדש ועוד אין ספור סיפורים מרגשים. אחת המשתתפות, סיפרה לי שהחליטה להכנס להריון מתוך הבנה שהיא לא אמורה לחכות יותר לתנאים המושלמים ולכך שהיא תדע להיות אמא מושלמת. מבחינתי, היציאה לדרך עם סדנאות "דרך האמן" לפני שבע שנים לא היתה מתרחשת ללא התובנה הזו באמתחתי. בעזרתו, הפסקתי לחכות לתנאים המושלמים ולכך שאהיה מומחית עוד יותר בתחום, וקפצתי גם לאתגר הזה. מאז הסדנא מעמיקה, מתפתחת ומשתפרת כל הזמן. היא לא מושלמת, אבל היא כיפית, ובצמיחה מתמדת, שלא תיגמר לעולם.

מאת:מיכל גזית – מנחת סדנאות "דרך האמן" לפיתוח וביטוי של היצירתיות בכל התחומים, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת. טל: 03-6476495
כתבות נוספות:
פרוש חינם לחלום
באדיבות אתר מאמרים
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2017, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות