בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
הפרעות קשב וריכוז

דיסלקציה והחיים

כל אדם שני שאני מכירה היום מכריז על עצמו בגאווה ובעיניים מלאות בדרישה לחמלה שהוא דיסלקטי.מאת: תל אביבית נמרצת
 
לאיפה שלא תסתכל יש דיסלקטים שלא יודעים לקרוא טוב שלא יודעים לכתוב נכון ש... ש... ש...

אני מתחילה לחשוב שאולי הדור שלי פשוט לא נדרש להקפיד על כך יותר מדי בבית הספר או שאולי אנחנו פשוט קצת עצלנים בשביל לדייק והכול אצלנו "חפיף" ו"בקטנה". עובדה שאף פעם לא פגשתי בדיסלקטי מבוגר יותר מגיל 30. אז יש כל מיני אבחונים לדיסלקציה, יש לה הרבה צורות אבל פטרונות מעט מאוד.

 

אבל אני רוצה לדבר כאן לא על המחפפים שאוהבים להישען על האופנתיות של המילה "דיסלקציה" (והפרעות ריכוז למיניהם) כדי להסביר את חוסר היכולת שלהם להקפיד במשהו. אני רוצה לדבר כאן על עצמי ועל עוד אנשים כמוני שבאמת ובתמים ולמרות כל המאמצים ורצון עז לכתוב נכון, עדיין שוגים בלי כוונה ומשלמים על כך ביוקר. וכשאני אומרת ביוקר אני מתכוונת לכך באמת.

 

מי כמוני וכמוכם דיסלקטים יקרים יודע כמה קשים חיינו בעולם הביקורתי הזה שבו אנשים נשפטים על המעידות הקטנות ביותר. אילו ביקורת לא שמעתי, שאני לא מכבדת את קוראי, שאני לא רצינית, שאני מזלזלת, שאני לא ולא ולא ולא. איזה הערות עוקצניות קיבלתי בחיי מה"יודעי כל" האלה שרואים עצמם שליחים של החינוך ודואגים להעיר בכל הזדמנות אפשרית כדי להרגיש נעלים מאיתנו.

 

אני והדיסלקציה שלי חברים ותיקים וקרובים מאוד. עוד מהילדות כשלמדתי בבית ספר, לא בארץ, קראתי לעט מדי, כתבתי לא נכון, הפכתי מספרים ואותיות וכולם תמיד כעסו עליי, ביקרו אותי ולעגו לי. הורי ניסו להרגיע, הם הבטיחו לי שכישרונות מאפילים על השגיות האלה, שזה לא כזה חשוב, שאנשים יבינו. גדלתי, עשיתי עליה, התבגרתי, למדתי עוד שתי שפות, סיימתי בית ספר, סיימתי אוניברסיטה ואז לא מזמן גיליתי כישרון שהסתתר מאחורי הפחד שהוחדר לי מהדיסלקציה שלי, שלא העיז לצאת החוצה ולהראות את פרצופו בגלל הביקורת הגדולה שהוטחה נגדי במשך שנים רבות. צחוקו של גורלי, ההצלחה הכי לא הגיונית בחיי, נא להכיר - .

 

אף אחד בוודאי אפילו לא מנחש כמה קשה דרכו של מי שרוצה לכתוב אבל מוחו מעורטל בחוסר היכולת לכתוב נכון. אף אחד בוודאי לא מעלה על דעתו, איזו תחושה של חוסר הוגנות וחסר אונים יש בי על כך שעם הרצון העז שלי לכתוב אינני מצליחה להיפטר מהשגיות הארורות האלה, כל כך ארורות שאפילו יכולות בדיקת איות של תוכנות מחשב חכמות לא מצליחות לזהות. וזה לא בגלל שעברית היא לא שפת אימי, כמות הספרים שקראתי בעברית גדולה פי 100 מכמות הספרים שקראתי בשפות אחרות, תאמינו לי.

 

היום כשאני משקיע את כל נפשי ונשמתי בבלוג הזה, וכל הפוסטים עוברים אצל חבריי על מנת לחסוך ממני את ההתמודדות הלא נעימה עם המעירים למיניהם, כמה הנבזיות ורוע לב אני פוגשת כשמתפספסות פה ושם השגיות המגוחכות שלי, עד כמה אנשים נהנים להטיח בפניי את שגיותיי, כמו בלוק בטון גדול ישר לפנים. כמה נהנים הם מההקנטות הקטנות האלה.

 

למה נוכחותן של שגיאות הכתיב קובעת כל כך הרבה בעיניי אנשים? למה על פיהם נקבע מי אני? למה אין סובלנות במיוחד היום בעולם שבו אף אחד לא טורח להקפיד על כלום ושגיות הרבה יותר קשות קוראות יום יום. בכל מקום שלא תלכו יש שגיות. שגיות בחיובים, שגיות בהבחנות, אנחנו אנשים ומעצם טבענו שוגים, אז למה דווקא על שגיות הכתיב צריך לשלם מחיר כל כך לא נעים ולא פייר? יותר מזה, למה מתייחסים בסובלנות לביטויים "נשגבים" ועילגים של מי שכלל אינו יודע לכתוב, למה מפרגנים על שירה ללא חריזה ועל כתיבה לא מקורית ולא ייחודים אבל על השגיות סוטרים סטירות גדולות?

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות