בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
נשים

הצד האפל של הנתינה

כולנו מכירים את האמירה של אמהות/אבות,בני/בנות זוג ואנשים אחרים שמסביבנו –
"אחרי שנתתי לו הכל – ככה הוא/היא מתנהג/ת אליי?"

 

אחרי כל מה שעשיתי בשבילו/לה – הוא/היא פוגע/בי ככה?"

לכאורה, אמירה לגיטימית שמושכת באופן אוטומטי רחמים עצמיים ורחמים מאחרים ותחושת קורבנות מתגמלת..

אחד הערכים שמלמדים אותנו מגיל צעיר הוא ערך הנתינה. לימדו אותנו לחלוק עם האחר – עם האחים שלנו, עם החברים שלנו ועוד..לימדו אותנו שלחלוק עם האחר גם עם זה על חשבוננו – זאת מעלה שאמורה לתגמל אותנו. ההורים שלנו מוחאים לנו כפיים ושמחים כאשר אנו חולקים צעצועים שלנו ופרטי לבוש עם האחים שלנו ומכאן אנו למדים מהאנשים הכי קרובים אלינו שלתת זה טוב..

והדרך מכאן לאמונה : "אם אני אתן – יאהבו אותי ויעריכו אותי". נתינה כתנאי לכל שיקבלו אותי.

אז מה הבעיה עם זה?

שבאותו המקום שבו ההורים מעודדים אותנו ואוהבים אותנו על כך שאנחנו חולקים באותה הנשימה הם לא שואלים אותנו – מה אנחנו רוצים באותו הרגע? מה חשוב לנו?.

הם כועסים עלינו אם אנחנו לא חולקים, במקום לבדוק את הצרכים שלנו באותו הרגע. מכאן הלמידה היא שהנתינה לאחר יותר חשובה מהצרכים שלי ואני צריך לוותר על עצמי על מנת להיות אהוב ומוערך.

לנתינה נוצר צד אפל, קוראים לו ריצוי.

זה נראה אותו דבר לכאורה- אנחנו עושים/חולקים מעצמנו עם מישהו אחר ולכן זה לפעמים מבלבל וקשה להבדיל.

הריצוי לעומת הנתינה משיג את התוצאות ההפוכות, ככל שאנחנו עושים את זה יותר כך אנחנו מוערכים ואהובים פחות..

כי שבעוד נתינה יוצרת קשרים טובים בין אנשים, אהבה, הערכה ואיכפתיות הדדית, הרי שריצוי מייצר כאב, קושי, יחסים בעייתיים ורצון של המקבל לברוח או להישאר ולקחת כל עוד נותנים ואז לברוח.

אז מה ההבדל בין נתינה לבין ריצוי?

ההבדל הוא במוטיבציה, המניע הפנימי.

בריצוי: המוטיבציה היא פחד- פחד להישאר לבד, פחד שלא יאהבו אותי, פחד שאשאר לבד, פחד לא להיות שייך.

נתינה : רצון לחלוק מתוך הלב, מתוך WIN WIN , כאשר אני נאמן לעצמי ולערכים שלי ובוחר לתת והכי חשוב מבין שהנתינה, היא הקבלה שלי ולכן משחרר את האחר מלהחזיר לי באותה המטבע.

כולנו מכירים את המצבים שבהם הצורך של האחר מתנגש בצורך שלנו, ואז אנחנו עומדים בפני הדילמה של הנתינה - ילדים שמבקשים מההורים לשמור על הנכדים, קרוב משפחה שמבקש חתימת ערבות, זוגיות שבה אחד רוצה מהשני תשומת לב בדרכים שונות, ילדים שרוצים תשומת לב, הורים שצריכים מאיתנו עזרה ועוד...

חשוב שנהיה ערים למוטיבציה שלנו בהחלטה – האם היא באה מפחד או ממענה על ערך פנימי עמוק אצלי.

לדוגמא : אם אני כרגע עייפה מאד והילדים שלי רוצים תשומת לב

ריצוי: אני מונעת מפחד שהם לא יאהבו אותי, פחד שהם יפגעו אם לא אתייחס אליהם ועוד פחדים מפחדים שונים.

אני אהיה איתם אבל אקטר שאני עייפה ואני הכי הייתי רוצה ללכת לנוח עכשיו, אני ארחם על עצמי ולא אהנה לרגע מהזמן איתם.

לעומת זאת,

נתינה: להיות איתם ולהרגיש אותם אחרי יום שלם שבו לא הייתי בבית. (ערך עמוק של משפחה ואהבה)

אני אהיה איתם מכל הלב, אולי אגביל את הזמן ואגדיר מראש זמן להם וזמן לעצמי אבל בזמן שאני איתם, אני לגמרי שם, שמה כרגע את העייפות בצד לזמן שהגדרתי ואשחרר אותם מלהתמודד עם הקושי שלי.

לאורך זמן כשאני פועלת מתוך נאמנות לערכים שלי, הילדים שלי למדים שכשאני נותנת זה ממקום נקי ושקט, נטול מניפולציות רגשיות ואינטרסים נסתרים שלי.

הם מעריכים אותו וסומכים עליי ויודעים שכשאני אומרת "כן", לא מחכה חשבון לחתימה בסוף הארוחה.

במקרה שהצגתי מעלה עולה הקונפליקט שנמצא בתוכנו הרבה פעמים, הקונפליקט בין שני ערכים בתוכי, ביני לביני, יש בי חלק שרוצה להיות נאמן לחלק אחד בתוכו ( הרצון לנוח אחרי עבודה ולקחת זמן לעצמי) לעומת חלק אחר שרוצה לתת לאחר מתוך חלק אחר בתוכו (לתת לילדים שלי תשומת לב ולתת מקום לערך המשפחה) – מה שחשוב לשים לב שבשני המקרים הכיוון הוא נתינה מהלב ולא פחד ובשני המקרים הנתינה היא ממקום נקי, מתוך הבנה שבשני המקרים הכוונה היא לתת מתוך נאמנות לעצמי. כאשר ערך אחד הוביל אותי יותר מאשר ערך אחר באותו רגע.

מכאן עוד הבדל משמעותי ריצוי לנתינה בעוד ריצוי יוצר תחושת קורבנות, דריכה על עצמנו, גורם לתחושת חוסר לקיחת אחריות והעברת האחריות על מצבי לאחר, הרי שהנתינה היא לקיחת אחריות על הבחירות שלי, חיבור לערכים שלי ושחרור האחר מהצורך להחזיר משום שהנתינה היא קבלה כש לעצמה ונתינה ממוטיבציה נכונה היא דבר מתגמל מאד בפני עצמו שהדיו ותוצאותיו מורגשים במערכות היחסים שלנו במשך שנים רבות.

אז איך מתרגמים את זה ליום יום בשנה החדשה?

כל פעם שעולה בנו הצורך לתת לאחר, כדאי שנבדוק עם עצמנו:

מהי המוטיבציה? מה עולה בנו?

אם עולה בנו פחד לאבד או פחד שלא יאהבו ולא יעריכו אותנו , כדאי שנעצור ונבדוק מה באמת אנחנו רוצים? מה היינו עושים אם לא היינו פוחדים?

האם היינו עושים עדיין אותו הדבר, הרי שנעשה זאת ממודעות עצמית, מהסיבות הנכונות ונבין שהנתינה היא הקבלה. כך האנרגישה שלנו תהיה נקייה ונשחרר את האחר מלהחזיר לנו.

במידה ולא – כדאי שנשאל את עצמנו, מה כן? מה נכון לנו והאם יש דרך לתת לארח את מה שהוא צריך ולהרגיש טוב עם עצמנו בו זמנים. דרך שלישית שמתאימה גם לו וגם לי.

אשמח לשמוע מה דעתכם ואיך מאמר זה יכול לעזור לכם לאהוב יותר את עצמכם ואת האחרים בשנה הקרובה ולרצות פחות.

קארין אביבי
נייד: 0546633548


מאמנת אישית ועסקית
מטפלת רב תחומית
Master Prac & Trainer Nlp
מקור המאמר: מאמרים
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות