בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
ילדים

השתייה החמה-השתכרויות
-------------------------
"במסע לפולין היה הרבה אלכוהול", מאת:צור ארליך
מספר נמרוד, בן 18 עם רזומה מרשים של השתכרויות * "כל לגימה היא חוויה קוסמית בפני עצמה", סבור צ´ינסקי, בלוגר ושיכור ותיק * "יש עוד המון עבודה", קובע דיוויד, מבשל שיכר שעלה מניו-ג´רזי * דור שלם דורש לדפוק ראש
 
מדובר בתופעה? קצת מוגזם להכריז כך. קצת מלאכותי לבשר, בנוסחאות העיתונאיות המוכרות, על "יותר ויותר" ישראלים שצורכים אלכוהול, שמתעניינים באלכוהול, שמתקשקשים עם אלכוהול. שותים כאן, נכון, אבל כבר שתו כאן, ועוד ישתו כאן.

הסימנים אכן קלושים. כמחצית מהציבור, ושליש מבני הנוער, מדווחים שאינם שותים אלכוהול כלל – נתון שנשאר פחות או יותר קבוע בשני העשורים האחרונים, ושמצייר אותנו כעם יבש במיוחד. כמעט רבע מבני הנוער ומהמבוגרים השתכרו השנה, מה שאמנם לא בדיוק הופך אותנו אור לגויים, אבל זה עדיין מעט יחסית למה שקורה בחוץ. כך גם באשר לנתוני הצריכה. הישראלי המבוגר הממוצע צורך בשנה 14 ליטר בירה ו-8 ליטרים יין; באירופה השיעורים הם עד פי עשרה מכך.

ובכל זאת, לפחות מכמה בחינות, אפשר לדבר על התעוררות. על התיידדותו של הישראלי המצוי עם עולם היין ופריחת היקבים הקטנים כבר דובַּר ובוּרבַּר. על התחביב ההולך ופושט של הקמת מבשלת בירה ביתית עוד ידובר ויסופר. מה שנקרא לא מזמן פאב נקרא היום בר, אות שהאלכוהול הפך שם לעיקר. את מקומו המרכזי של האלכוהול בתרבות הצעירה בישראל קשה להחמיץ. ועם או בלי קשר, כ-60 אלף אלכוהוליסטים יש פה, וזה לא קרה להם ממיץ.

אומרים תופעה יש בעולם ובכן – תרבות השתייה מתעוררת: האומנם, לאן, נמק, פרט.

גיל קופלר הוא בעליו של 'ארליך', פיק-אפ בר שוקק בנמל תל-אביב (שום קשר לכותב שורות אלה. קופלר קרא לבר שלו 'ארליך' מסיבה השמורה עמו ועם המערכת). עצם העובדה שכיום הדרך המקובלת ביותר למציאת בני זוג קצרי-מועד עוברת במוסד אלכוהולי, הפיק-אפ בר, מלמדת משהו על חשיבותו של האלכוהול בהוויה הצעירה בישראל. אין פלא לכן שקופלר עונה בחיוב לשאלה האם מורגשת התעוררות בהרגלי הצריכה. "כמי ש-22 שנה חי את הלילה, אני יכול לומר שיש שינוי. בשלוש השנים האחרונות תל-אביב פורחת. היא בחמישייה הפותחת בעולם בחיי הלילה שלה. אנשים למדו לבלות, למדו לשתות. אנשים טסים יותר לחו"ל, ושם השתייה היא תרבות. פעם מי ששתה בארץ בירה נחשב פושטק. היום זה שונה לגמרי".

קופלר חוגג עוד מעט שלוש שנים לארליך שלו, ובמושגים של ברים אופנתיים זה נצח. לא רחוק משם נמצא 'עמירם', הפאב והמוסד של עמירם ונורית אמיתי, שחוגג בקרוב שלושים שנה ("לא נחגוג את השלושים. זה לא מקובל ביהדות"). ממרומי עשרת הנצחים הללו מכחיש עמירם אמיתי את השמועות על תופעה. "אין עלייה בכמות השותים או המשקאות שנמזגים. ככה אני שומע גם מחברות המשקאות. אנשים בארץ שותים מה שיש וזהו. היין עשה קפיצת מדרגה, זה נכון, אבל בשביל יין לא הולכים לברים. המצב סטטי, עם גלים של אופנות שעולים ונעלמים. בשנים קודמות הוודקות דפקו כמה מדרגות, כי הצעירים גילו את ה'וודקה רד בול', אבל להערכתי כבר מתחילה הדעיכה".

אפילו הנקודה הזו, של הוודקה הקלה הנמזגת עם משקה האנרגיה רד בול, נשמעת חגיגית יותר כשהיא מנוסחת בפיו של קופלר מ'ארליך'. "הוודקה שולטת ללא עוררין בשוק בארץ. עוד מלפני העלייה הרוסית. אני לא יודע אם ברוסיה נמכרת וודקה כמו בארץ. אבל הרד בול קיבע את המעמד הבכיר שלה". "הרד בול הכי נמכר פה", מאשר שר המשקים המקומי, מנהל הבר חיים. מה עוד באופנה עכשיו? "הסאוורים – קוקטיילים עם תוספת לימון". בירה, בשל אחוז האלכוהול הנמוך שלה, לא כל כך הולכת בפיק-אפ, שבו צריכים לתקתק עניינים. או כמו שאומר קופלר: "כאן עמוס וצפוף ואין לאנשים זמן לבירה".

ומה יש לעדת הצרכנים לומר על שאלת התופעה? "צ'ינסקי", תושב תל-אביב, מנהל בשם הבדוי הזה את הבלוג שלו 'וודקה עם בוקובסקי', שבו הוא מתעד את חייו כחובב שתייה. "לאט לאט קמה תרבות אלכוהול ושתייה בישראל", הוא מנסח תשובת ביניים, בין ההתלהבות של קופלר לייאוש השקט של עמירם. "זה לוקח זמן, ואלוהים יודע כמה אנרגיות מושקעות בזה על ידי המון אנשים, אבל בסוף נצליח.

"בזמנו, לפני עשור אפילו, מה הכרנו? גולדסטאר שתו כולם, ה'אלכוהוליסטים' הכבדים היו מזמינים בירה מחוזקת, אחד הרעיונות השיווקיים הגאוניים שהומצאו אי פעם, הערסים שתו אמרלד ריזלינג, העבריינים שתו רמי מרטן XOעם קרח והמבוגרים ג'ין טוניק ו-וודקה תפוזים. החיים הפשוטים והדלוחים. היום? כל צוציק בכיתה י"ב יודע לומר שהוא הזמין מההורים ייגר מהדיוטי פרי, ג'יימסון מהמטוס וקוורבו בשביל שיהיה בבר בחדר. אין בי קנאה, חלילה, רק תחושת החמצה על כך שיכולנו להיות כאלה בעבר, ובגלל בורות פספסנו את הרכבת. המילה 'אלכוהול' הוכנסה פה לפנתאון המילים השליליות, לצד 'פיגוע', 'סמים' ו'נסראללה'. עד שזה ישתנה, תרבות האלכוהול בארץ לא תאמיר לגבהים הרצויים".

נמרוד, שוב שם בדוי, הוא דוגמה טובה למה שצ'ינסקי מכנה צוציק מכיתה י"ב. הוא תושב השרון, עונה להגדרה בן טובים, ובחודשים אלו, שבין סיום הבגרויות לגיוס ליחידה קרבית, הוא כותב בלוג הקרוי "יומני השיכור". לדבריו רוב בני גילו נוהגים לשתות כמוהו, כך שהתשובה שלו לשאלה שבראש פרק זה מסתמנת כחיובית פלוס. "שתייה היא הדרך הכי פופולרית להעביר את הילדות כיום", הוא אומר. "כולם חיים חיים נורמליים, כל אחד עושה את הקטע שלו, אבל במקביל אתה מגלה שכולם שותים. לא רק החבר'ה שאתך. כולם אוהבים לשתות, לא משנה אם הם סקייטרים או ערסים או פריקים של מטאל או סתם ילדים עשירים. בסוף י"ב, אחרי טקס הסיום, כל השכבה השתכרה. אתה קולט? ילדים מכובדים, הקצפת של אזור השרון, שיכורים אחד אחד בחוף הים".

בן שלוש-עשרה למצוות

לא פשוט להיות בן פחות מ-18 ולנהל חיי שתייה סוערים. רומזים על כך השלטים המתנוססים בכל נקודת מכירה של אלכוהול, ומכריזים על איסור מכירה למי שטרם חצו את הגיל הזה. נמרוד מספר שרק בשנה האחרונה החוק הזה נאכף באמת. לכן לא נותר לו ולבני גילו אלא לקנות את האלכוהול שלהם בסופרמרקט, ולשתות רגע לפני הביקור במועדון. "כשהיינו בני 14 היינו קונים וודקה חופשי חופשי ולאף אחד לא היה אכפת, גם לא לשוטרים".

שנה קודם לכן, באופן סמלי למדי, אירעה כניסתו לעולם השתייה של המבוגרים במסיבת בר המצווה שלו. "השתכרתי ועשיתי הרבה בושות. איבוד שליטה טוטלי". זה די ממוצע מצדו: 13 וחצי הוא, לפי הסקר המקיף של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול מ-2005, הגיל הממוצע שבו בני הנוער השותים רכשו את התחביב. "שנות נעוריי היו רוויות בשתייה", ממשיך נמרוד. "אני זוכר אינספור לילות שחזרתי הביתה שיכור, עם בחורה או שתיים, ועם חבּורות משונות בכל מיני מקומות ביד".

יש לו אוסף בקבוקים נאה, ספרות מקצועית, ושלל סיפורים מסעירים על אירועי השתייה שלו. מכות שקיבל מבריונים, מכות שנתן לעצמו, סיפורים גבריים אחרים, ריקודים על מכסה מנוע של מכונית בצומת, השתכרות שכבתית בטיולים בית-ספריים, משחקי עגלות-מרכול-מתנגשות, פינוי חברים שיכורים ובנות מקיאות, והתפנות משלו על כתפי ארבעה חברים.

"במסע לפולין היה הרבה אלכוהול. שכבה שלמה של קצפת השרון, הרבה כסף בדיוטי פרי. ייגרמייסטר היה הכי להיט. היינו שותים בחדרים, מתחבאים מהמורים שבאו לביקורות פתע, ממש מִבצע. בסוף אחד הלילות עוד לא הייתי מאוד שיכור; בירה, כמה שוטים של ייגר, לא זוכר מה וכמה. חבר שלי לעומת זאת לא יכול היה לעמוד על הרגליים. גררתי אותו לחדר. הוא התחיל למלמל 'אני יכול ללכת', עזבתי אותו, והוא נפל עם הפנים על השטיח. לקחתי אותו לחדר, זרקתי אותו על המיטה, עם הראש מוטה לצד שלא ייחנק, ויצאתי. בדיוק אז הגיעה המורה, שראתה אותי סוחב אותו במסך של מצלמות האבטחה, ושאלה איפה הוא. אמרתי לה שהוא ישן, היא קרצה לי, ובזה נגמר הסיפור. כולם יודעים שאנחנו שותים, וזה רק התחסדות כל הרדיפות האלה. נו, מילא".

אז ממה אתה נהנה פה?

"מהכל. מהטעם, מהעקיצה הזאתי של האלכוהול, מהריח, מההרגשה של בלתי מנוצח. אבל כל זה התפתח לאט. כשהייתי קטן יותר הייתי שותה טקילה זולה עם ספרייט; ספק אם היה לי טעים, אבל הייתי שותה בשביל להשתכר. לקח לי זמן לפתח את החיבה לטיפה המרה, את ההבנה וההתמצאות. היום אני שותה בדרך כלל בשביל הטעם, אבל מדי פעם אני אוהב לצאת עם חבר, לדפוק את הראש כמו בימים הטובים, לשכוח מכל הזבל שיש במדינה ופשוט להישפך על איזו מדרכה בלילה.

"בשבילנו, הילדים, זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש. הַרגשת שחרור שבחיים לא היתה לנו. עד הגיל ההוא היינו תמיד בבתים של חברים, משחקים במחשב או נפגשים לכדורגל – ופתאום אנחנו יוצאים לגנים סתם לשבת ולשתות: משהו זר וחדש לנו, אבל כל כך מושך. כשהייתי משתכר בפארק הרגשתי הכי חופשי שאפשר. כאילו אני מלך. לא משנה מה יקרה מחר או מה קרה היום, עכשיו אני והטקילה הולכים ליהנות. היו חבר'ה שהשתייה גרמה להם לבכות כמה החיים שלהם רעים. רוב הבנות היו ככה: בהתחלה מתרוצצות מאושרות ואומרות 'איזה כיף להיות שיכורה', ואחרי חצי שעה יושבות בצד בוכות. לי זה אף פעם לא קרה. תמיד אחרי 15 השוטים של טקילה עם ספרייט הייתי עם חיוך עד שהלכתי לישון".

ומה אומרים ההורים?

"במשפחה שלי זה נורא נוח. עם הגיל עולה גם הפתיחות מצדם. אני זוכר מלא פעמים, עוד כשהייתי קטן, שהייתי חוזר מיציאה שיכור לגמרי, מיוזע עם עיניים מזוגגות, אומר לילה טוב להורים והולך לישון. קרה לא מעט שהייתי מתעורר בצהריים עם בחורה, יורד איתה לקומת הכניסה כשאמא שלי יושבת שם, מלווה אותה לתחנת האוטובוס וחוזר. לאמא תמיד היה חיוך כזה, היא לא היתה שואלת יותר מדי. ההורים שלי סומכים עלי שלא אגזים.

"לחברים אחרים שלי היה פחות מזל, והם היו צריכים להסתיר מההורים את העובדה שהם שותים. אני אחד היחידים שכבר בכיתה ח'-ט' לא היה לו 'עוצר לילה'. היום, כשאנחנו לפני צבא, רוב ההורים בסדר עם השתייה של הילדים שלהם. אבל אני בספק אם הם יכולים לדמיין מה ילדיהם עשו כבר בגיל 14-15, ואני מניח שעדיף ככה. מה שאמא לא יודעת, לא פוגע בה".

עוד ערב של שכרות סוציאלית

צ'ינסקי התוודע לאלכוהול כשהיה בערך בגילו הנוכחי של נמרוד. כיום, כמשתמע מהבלוג שלו 'וודקה עם בוקובסקי', הוא כבר בשנות השלושים לחייו. הנה פסקה אופיינית מהבלוג הרהוט, המספרת על מה שאירע לו בתום שיחת "מה יהיה אתךָ" שבועית עם אמו.

"אחרי השיחה ניסיתי להיזכר, ללא הצלחה יתרה, איך התחיל ליל אמש. הסיום זכור היטב, האמצע מעורפל, וההתחלה – כאילו לא קרתה מעולם. אני זוכר בקבוק של ויברובה, וודקהפולנית שאף אחד בארץ לא מבין כמה היא טובה, על השולחן בסלון, כשאני ואמיר שותיםכוסית בכל פעם שמירי רגב עושה מבט של עגל. הבקבוק נגמר בתוך 25 דקות. המטומטמת אמורהלהשרות קצת רוגע וחביבות. במקום, קיבלנו אשה שנראית כאילו בישרו לה שהרמטכ"ל אסר עלצביעת השיער בגוון בורדו-פרחי. לנו היה הבקבוק שירגיע, אבל מה עם שאר האזרחים? פחדמוות".

הערב ההוא המשיך בהחלטה ששום בר לא מתאים להם – "אין כמו ברים אופנתיים כדי לצפות בשידור חי כיצד התרבות הישראלית הגאוותנית מלבינה את פני עצמה ברבים", יסביר לי אחר כך; "וחוץ מזה, אני מתעב ג'יפים עירוניים" – ובשתיית בקבוק וודקה סמירנוף על המדרכה. זו לוותה בדיונים בנושאים ש"עלולים להיות משמימים ככל שכמות האלכוהולששותים שואפת לאפס, אך ככל שאחוז הדם מתדלדל, הכל הופך למרתק". עוד היתה שם שירה בקולי קולות של 'הפרח בגני' במנגינת 'הבלדה על יואל משה סלומון', שמשכה כמה ריבות שיכורות להצטרף, ואת מה שהיה אחר כך נפטור כאן בחצי-המילה "וכו'".

למה הוא שותה? ראשית, אומר צ'ינסקי, כדי לשבץ בחייו הרגילים, שבהם הוא נחמד ונעים לזולת, חלונות מוגדרים של נתינת דרור גם ליצר המיזנתרופי. "האלכוהול עושה בשבילי את העבודה הזו. אִמרה ידועה ואמיתית טוענת שהשיכור אומר את מה שהפיכח חושב. נכנס יין יצא סוד? הנה, מתברר שאפילו אלוהים מאשר. כשאני שתוי, לעתים מדי יום ולעתים פעם בשבוע, אני מרשה לעצמי להתנהג בחופשיות גדולה פי כמה מאשר כשאני פיכח.

"גם כשאני שתוי אני לא עוד ערס מתלהם, ולא תוכלו לראות אותי מנבל את פי יותר מהרגיל, מטריד מינית או מרגיז אחרים עד מכות. אני רק נותן מקום לנגטיביות הקיומית הטבועה בי. אני ממליץ לכל אחד לנסות לפחות פעמיים או שלוש. חסכוני יותר מהפסיכולוג הזול ביותר בשוק".

זה בעניין הלמה והכמה. ובאשר לאיך והיכן - "אין חוקיות. יש פעמים שהמטרה אינה השתייה עצמה אלא השהות האילמת עם עצמי; יש פעמים ששיחה על הא ודא עם הברמן או האנשים מסביב עושה את הערב למוצלח; יש מקרים שבהם האלכוהול הוא העיקרי - גם בגילי מותר לדפוק את הראש מדי פעם, לא?; ויש מקרים שאני מוצא את עצמי מתענג על כוסית אחת או שתיים של משקה איכותי במיוחד, וכל לגימה היא חוויה קוסמית בפני עצמה".

ועם מי? "יש לילות שאני מעדיף לשבת לבד בבר, ולעומתם יש שאני מעדיף להיפגש עם החברים ולקבל בהנאה עוד ערב של שכרות סוציאלית. המצ'ואיזם הגברי מוכרח את הטפיחה על השכם מדי פעם, ושהותנו במדינה כישראל רק מגבירה את הצורך הצ'פחאי הזה".

יצא יין, נכנסה בירה

במִקצֶה הברים והפיצוציות מובילה כאמור הוודקה, וגם לוויסקי יש מילה. ואילו במקצֶה האנינות והמבינוּת וההתעסקות, או, אם תרצו, במחלקת הפוזה, הסיפור בעשור האחרון הוא כמובן היין. אולי זו העלייה ברמת החיים, ואולי זו הפחתת מס הקנייה על היין בראשית שנות התשעים שאפשרה ליצרנים קטנים לקום על הרגליים – על כל פנים, התחושה היא שבכל מרתף ביתי שני בישראל יש יקב, ושכל ישראלי שמכבד את עצמו יודע מה ההבדל בין עפיץ לפירותי ומהי חשיבותה של סיומת.

אבל היין לא יודע מה מחכה לו. השכנה העממית שלו, הפושטית, בת הפאבים, דלת-האלכוהול – כלומר הבירה – רוקמת זה שנתיים את מזימת החלפתו של היין בתפקיד בבת עינו של היאפי הישראלי. אחרי יקב הבוטיק, הגיע תורה של מִבְשֶלֶת הבוטיק. רק תורידו להם את המס הרצחני של 40 אחוז, כמו שהורידו לייננים, ומהפכת המִבְשלות הקטנות תהיה לעובדה.

שנתיים הוא מושג שנשמע שוב ושוב כשמדברים על התעוררות המודעות לבירה לא-תעשייתית בישראל. מועדון הבירה הישראלי, המעודד יצרנים ביתיים, קיים השנה את התחרות הפומבית השנייה שלו, וירושלים אירחה בשבוע שעבר את 'פסטיבל עיר הבירה' השנתי השני.

שגיא קופר, מנהל האתר 'בקבוק' ומראשי מועדון הבירה הישראלי, מייצר בביתו להנאתו בירה לצריכה עצמית. בשבוע שעבר התייצב קופר ערב ערב בדוכן של המועדון בפסטיבל בירושלים ואירח שם בעלי מבשלות קטנות. כולן ילידות השנתיים האחרונות, רובן משווקות רק לפאבים נבחרים, או לכל היותר מוכרות גם מעט בקבוקים לכמה צרכנים פרטיים. מסביב היו דוכנים נוצצים של היצרניות הגדולות, אפופי מוזיקה שדופקת את השכל עוד לפני האלכוהול – אבל את הצפיפות הרבה ביותר אירחו דווקא הדוכנים המסקרנים של המועדון ושל כמה מבשלות קטנות.

"העניין פה הוא רצון לביטוי עצמי", מסביר קופר. "ממש כמו ביין, יש המון מקום לגיוון ולווריאציות, אבל להבדיל מיין כאן הייצור זול והתהליך מהיר, ולכן זה מתאים לצעירים. אתה קונה את המצרכים, ובתוך שבועיים, או שלושה בחורף, יש לך בירה ראויה לשתייה שאתה יכול לתת לחברים. כיוון שהבירה הביתית איננה מפוסטרת, היא ממשיכה את תהליך ההתיישנות כשהיא בבקבוק, עד גבול זמן מסוים. הטעם עשיר ומורכב יותר מזה של בירה מסחרית. כביטוי אישי אנשים מכניסים לבירות תבלינים. למשל דבש, קפה, קליפות אתרוגים".

אתה לא צופה שגם המבשלות המסחריות יתחילו לתבל?

"הן מחפשות קהל רחב, לכן תיבול לא יהיה רווחי. הן יעשו שינויים קטנים, יוסיפו נניח סוג מורכב יותר לקראת הקיץ, או סוג חורפי שהפסטור בו קצר יותר – דברים שקורים כבר עכשיו".

המגוון הזה שהביתיות והיצירתיות האישית מאפשרות הראה את כוחו בדוכנים הקטנים בפסטיבל הירושלמי, ויותר מכך שבוע קודם לכן, בתחרות למבשלות קטנות שנערכה ב'טמפל בר'. לתחרות הזו הגיעו, חמושים בדוגמיות, תשעה יצרנים, שהציגו בירות בטווח צבעים הדומה לטווח צבעי השיער האפשריים: משֵיבה לבנה-צהבהבה של בירת חיטה, דרך בלונד, ג'ינג'י כתום וג'ינג'י אדום, עבור בחום וכלה בשחור. הטעמים, תמיד דוקרניים מעט ועזים כראוי לבירה בעלת אופי, נמצאים כל אחד בנקודה משלו במרחב ששלושת ממדיו הם המרירות, החמיצות והמתקתקות. הדליחות הסתמית מבית היוצר של הבירות הנפוצות היא מחוץ לחוקי המשחק של עולם הבירות הביתיות.

מבשלת 'אלדורדו' החיפנית השיקה את עצמה בפסטיבל הבירה בירושלים, בדוכן עצמאי, עם בירות משלושה סוגים וצבעים. טל חן, אחד הבעלים, גדל ברוסיה כבנו של יצרן בירה – ולמה לא נקרא לזה בעברית ישנה ויפה: מבַשל שיכר. לדבריו, המבשלה החדשה שלו היא המבשלה הקטנה הגדולה ביותר בארץ. מה הכניס אותו לעסק הלא רווחי הזה? "חורה לי שאין בארץ בירה אמיתית. הכול מסונן ומפוסטר. הסינון והפסטור נועדו להאריך את חיי המדף של הבירה, אבל הם מוציאים ממנה את השמרים, ואיתם את הטעם האמיתי".

בין הדוכנים מסתובבת דמות עטורה בזקן דקיק וארוך וכובע מצחייה. זהו דיוויד כהן, הגומא כוס אחר כוס מהמבשלות השכנות כאילו היו מים. כהן גם מאייש את דוכן המבשלה התל-אביבית שלו, 'הגמל המרקד', על ארבעת סוגי השיכר שלה שנמכרים רק לפאבים. הוא רואה חשבון שעלה ארצה מהעיירה טינק שבניו-ג'רסי עם אידיאלים של ציונות, דתיות וייצור בירת בוטיק. תעודת הכשר כבר יש לו. "נכון שעקרונית בירה היא מוצר כשר, אבל בארץ צריך לוודא, למשל, שמהשעורה הופרשו מעשרות, ובבירות מתובלנות צריך תמיד לשאול מה הכניסו לשם. פעם, בקידוש בבית כנסת אצלנו בטינק, מישהו הביא בטעות בירה עם תמצית פירות ים".

איך תרבות הבירה כאן, לעומת מה שהכרת באמריקה?

"שמיים וארץ. יש עוד המון עבודה".

תמונות מבית מבשַל השיכר

אתה נכנס מהחניון של ה'סינמה סיטי' לריח של הפופקורן, הולך עד הריח של הקרפ הצרפתי, וממשיך עד שמשתלט ריח של בירה וסיגריות. הגעת לטמפל בר. תחרות למבשלות בוטיק. הקהל, עיתונאים ומוזמנים, עסוק בעיקר בבליסה. הבר מקפיד שהבליסה תהיה מלוחה. בשולחן הקדמי יושב חבר השופטים, עיתונאֵי אלכוהול וגורמה. הם מקבלים בקבוקי בירה מסומנים במספרים בלבד, כדי שהשיפוט יהיה עיוור. שוטפים את הפה לפני שעוברים לבירה חדשה, לנטרול הטעם של הבירה הקודמת. יש להם טפסים מסודרים של ניקוד לפי קטגוריות. ארומה, ריח, צלילות, בועתיות, אהבתי/לא. השופטת מירה איתן מ'יין וגורמה' מרימה כוס מעדנות, מתבוננת מבעד לבירה לוודא שקיפות. השופט שלמה פפירבלט, שלפני שנה הוציא ספר הדרכה לבירה, טובל אצבע. מתבונן בקצף שעליה. מריח. מלקק.

המתמודדים מתערבים בינתיים בקהל, דרוכים רק קצת, מחלקים טעימות. אבי שלֵו (24) נפצע בצבא, וניצל את הזמן להתמחות בבישול בירה. אייל שור (25) הצטרף אליו, ואף נסע ללימודי בירה בפורטלנד, עיר המוצא של אביו. שניהם קיבוצניקים מקבוצת שילר. תחילה בישלו בירה לאירועים בקיבוץ; היום הם מוכרים את בירה שילר'ס לפאבים. על תווית הבקבוקים תמונת סבו של שור בצעירותו, קוטף בננות בקיבוץ.

יש לבירה שלכם אופי קיבוצי, חקלאי?

"אנחנו מדגישים את הקשר לאדמה. מנסים לעשות בירות עם חבושים, עם דבש".

היה טעים, צריך להודות. "הצרכן הישראלי כבר מסוגל לקבל בירה שונה מגולדסטאר", אומר שור. "אפשר כבר לראות שאנשים יודעים מה זו בירה טובה". יערה, החברה של אבי שלֵו, מתארת תהליך אישי של שינוי דעה: "בהתחלה, כששמעתי שאבי מבשל בירות, חשבתי שהוא סתם סטלן". תוך שיחה ניגש מהנדס הבניין אהרן לופטה, ממבשלת 'קרלופ פלוס', ומוזג בירה בטעם קפה לי וקצת למחברת שלי.

גם יוחאי קודלר (27) הוא קיבוצניק. אורים, ליד אופקים. אנחנו היחידים פה מהנגב, מייצגים חצי מדינה, הוא אומר. קודלר הוא בעיקר חקלאי, המבשלה היא 'מבשלת הנגב', הבירה היא 'בירה בשור', והיא בהירה ושורשיה במסעות האוניות הבריטיות להודו הרחוקה. בסוף הערב יחבוק מקום שלישי. הוא נתפס לדבָר כשטייל באלסקה. "קר שם, ואנשים לא יוצאים מהבית בחורף בלי להתחמם קודם עם בירה. החבר'ה עושים שם בירות רציניות". אלון פילוסוף מטבעון משקה אותי בינתיים בשיכר כתום-מתוק, מנחש אולי את המקום השני שיקבל. עם המקום הראשון עתיד לצאת מפה דני שלייפסטון מעין-הוד, שתוי מעט, רעמת תלתלי כסף שמתבדרת בחדוות ניצחון.

וישנו גם גדי דבירי, אב רוחני של רוב החבר'ה, בעל חנות 'בירדי' המייבאת ציוד לבישול בירה ומכנסת אליה את היצרנים הקטנים לסדנאות והרצאות. בקנה המידה של התחום, הוא חלוץ ממש: מייצר בירה כבר ארבע שנים. קוראים לה נִינְקָסִי, כשמה של אֵלת השיכר השומֶרית, והתווית מדמה כתב יתדות. "המטרה היא להראות שהבירה היא בעצם מוצר שמקורו בסהר הפורה, ולא באירופה כפי שחושבים. הרומאים שהגיעו לאזורנו לקחו אותה לאירופה".

דבירי אומר שהפלצנות של עולם היין אינה עתידה להשתרר על ממלכת הבירות, "אם כי גם כאן יש כאלה שלוקחים את זה לרמה שלא צריך להגיע אליה. נכון שבירה זה דבר מאוד מקצועי, ומצאו שיש אלף טעמי בירות ושטועם מקצועי יכול להבחין בין מאה מהם, אבל יש גם הרבה שעושים עצמם מבינים כשלמעשה הם לא. באופן כללי, אם בירה טעימה לך – סימן שזה טוב. לא טעימה – לא טובה".

עמירם אמיתי, משק כנפי המהפכה מגיע לפאבים?

"איפה. בבלגיה יש 3,000 מִבשלות; כאן אנשים שותים מה שיש. אנחנו מדינה קטנה, אנחנו לא מצליחים אפילו להוריד את בינת-ג'בל – אז נהיה מעצמת אנינות בירה?"

אנונימי גאה

האלכוהול – ובשמו המדעי כוהל אתילי או אתנול – גורם נזק גופני בשלושה מסלולים, הפועלים במקביל.

המסלול המיידי והמוכר לרבים מניסיונם הוא ההשתכרות, שפירושה המעשי הוא ירידה זמנית בתפקודי מוח ובתפקודים גופניים מגוונים.

המסלול ארוך הטווח הוא הנזקים הקבועים שגורמת צריכה מופרזת של אלכוהול, לאו דווקא למי שהשתכר. בין השאר ניזוק הכבד, שמוטל עליו עומס כבד של פירוק האלכוהול. האלכוהול גורם גם לכיבים, לטרשת עורקים, למחלות לב, לפגיעה בעצבים ולהגדלה ניכרת של הסיכוי להתפתחות סוגים מסוימים של סרטן. נזק הרסני במיוחד עלול להיגרם לוולד של אשה הצורכת אלכוהול כשהיא הרה.

המסלול השלישי הוא ההתמכרות לאלכוהול, או בשמה הידוע אלכוהוליזם. אצל האלכוהוליסט, כל כוס של משקה אלכוהולי מעוררת תשוקה בלתי נשלטת לכוס הבאה. אם הוא מנסה להיגמל, הוא סובל מסימפטומים גופניים קשים. כמובן, האלכוהוליסט יסבול גם את נזקי שני המסלולים הקודמים שתוארו.

כזה הוא סיפורו של א', הפעיל היום באגודה הבינלאומית 'אלכוהוליסטים אנונימיים' (AA), זו שהביאה לעולמנו ב-1937 את מושג קבוצת התמיכה ואת משפט המחץ "קוראים לי... ואני אלכוהוליסט". לדבריו, המבוססים על ניסיונו האישי ועל עמדתה של האגודה, האלכוהוליזם הוא מחלה שיש בה שלושה מרכיבים. המרכיב הגופני הוא תגובה לא נורמלית לאלכוהול: גופו של האלכוהוליסט מתקשה לפרק את האצטט, תוצר של האתנול, חומר היוצר תשוקה לעוד ועוד אלכוהול. לכן, שתיית מנה אחת של אלכוהול תוביל לשתייה בלתי נשלטת. המרכיב השני הוא נפשי: התשוקה המתעוררת לפעמים באלכוהוליסט לשתות את הכוס הראשונה, למרות הניסיון הרע שצבר. המרכיב השלישי הוא תחושה של חסך רוחני מתמיד: "בכל שלב בחיים חשבתי שאם רק אגיע לשלב אחר, אהיה מאושר".

הוא שתה במשך 25 שנה, מגיל 17, ולא הבין איך אפשר שלא. "בשבילי אלכוהול היה קרש הצלה, כי החיים היו גדולים עלי וכשהייתי שותה היה לי כוח – החל באומץ לא לעשות שיעורים בבית ספר, ועד האומץ להתחיל עם בנות ולהתגייס ליחידה קרבית מובחרת. שתיתי כל השנים לא כדי ליהנות אלא כדי להפסיק לסבול. כדי שאוכל לתפקד. הייתי איש עסקים מצליח, נשוי עם שלושה ילדים, ורק בעשור האחרון של השתייה הדברים יצאו משליטה. הפכתי למכונת שתייה, ולמעשה כבר לא יכולתי לסבול יותר לא את החיים עם השתייה ולא את החיים בלי השתייה. לא ידעתי את זה, אבל אשתי כבר היתה בדרך החוצה עם הילדים".

הוא גילה את 'אלכוהוליסטים אנונימיים' די במקרה. "בארץ אין מודעות מספקת לאלכוהוליזם ול-AA. בתי החולים לא מַפנים לשם. בארצות הברית מחייבים את מי שנתפס נוהג בשכרות ללכת לפגישות של האגודה. בארץ מקסימום תקבל מעצר של 24 שעות, ואיך זה מטפל בבעיה? לאנשים באמריקה אין בעיה לומר שהם ב'אלכוהוליסטים אנונימיים', כי זה רק מעיד על אדם שהוא לקח את עצמו בידיים". לדברי א', הפגישה הראשונה שאליה הלך נתנה לו הרגשה שהוא בבית, משום ששמע לראשונה אנשים מתארים בגלוי תחושות הזהות לאלו שלו ומשפיעים עליו אהבה. כיום, לאחר עבודה עצמית ממושכת וקשה, הוא אינו שותה כלל.

הגופים הממשלתיים המטפלים בבעיית האלכוהוליזם הם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, האמונה בעיקר על ההסברה, המניעה והמחקר; והמחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות, הקובעת את מדיניות הטיפול באלכוהוליסטים. עמותת אפש"ר שבחסות משרד הרווחה מפעילה מרכזי טיפול באלכוהוליסטים ותוכניות סיוע לבני משפחותיהם. האגודה למניעת אלכוהוליזם בישראל עוסקת בהסברה, במניעה, בסיוע לדרי רחוב אלכוהוליסטים, ובהפעלת מעונות אשפוז והוסטל שיקומי לנגמלים.
באדיבות: מקור ראשון
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  אחלה כתבה
רני   - ‏02/‏02/‏2011 22:01 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות