בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
תרבות

פולחן מטען מדעי
08.10.06
מה הקשר בין רופאי אליל, תפיסה על-חושית, קרני קרנפים ושמן וסון, לבין סיום הלימודים במכללה? כל אלה הן דוגמאות שפרופ' פיינמן השתמש בהן כדי לשכנע את הסטודנטים המסיימים את חוק לימודיהם שהיושרה המדעית חשובה יותר מכל יוקרה והצלחה.
פרק נבחר מתוך הספר "החדווה שבגילוי דברים", מאת פרופ' ריצ'רד פ' פיינמן, באדיבות: אומדיה 

פרק נבחר מתוך הספר החדש "החדווה שבגילוי דברים", מאת פרופ' ריצ'רד פ' פיינמן, פיזיקאי אמריקאי-יהודי חתן פרס נובל לשנת 1965 ואחד מהמדענים הדגולים של המאה העשרים. הפרק מתפרסם ב"אומדיה" באדיבות הוצאת כנרת זמורה-ביתן (בלעדי ברשת)

הרצאה בטקס חלוקת התארים בקלטק, 1974

שאלה: מה הקשר בין רופאי אליל, תפיסה על-חושית, בני איי הדרום, קרני קרנפים ושמן וֶסון, לבין סיום הלימודים במכללה? תשובה: כל אלה הן דוגמאות שפיינמן הממולח השתמש בהן כדי לשכנע את הסטודנטים המסיימים את חוק לימודיהם כי היושרה המדעית חשובה יותר מכל היוקרה וההצלחה הזמנית בעולם. בנאום זה לפני בוגרי מחזור 1974 של קלטק מציב פיינמן לקח ביושרה מדעית לנוכח לחץ עמיתים ותביעותיהם החמורות של גורמי מימון.

בימי הביניים היו כל מיני רעיונות מטורפים, למשל שחתיכת קרן של קרנף יכולה להגדיל את האון המיני. (רעיון מטורף אחר של ימי הביניים הוא הכובעים האלה שאנחנו חובשים היום — שלי גדול מדי, בכל אופן.) אחר-כך התגלתה שיטה להבדיל בין רעיונות — כלומר, לנסות אחד ולראות אם הוא עובד, ואם הוא לא עובד, לפסול אותו. השיטה הזאת נעשתה מאורגנת, כמובן, ונקראה מדע. וכל זה התפתח יפה מאוד, כך שעכשיו אנחנו חיים בעידן המדעי. למעשה, העידן הזה כל-כך מדעי, שאנחנו מתקשים להבין איך יכלו להתקיים בכלל רופאי אליל, אם שום דבר שהם הציעו לא עבד בכלל — בכל אופן, כמעט אף פעם לא.

אבל אפילו היום אני פוגש המון אנשים שבמוקדם או במאוחר מסבכים אותי בשיחה על עב"מים, או אסטרולוגיה, או איזו צורה של מיסטיקה, הרחבת המודעות, סוגים חדשים של תודעה, תע"ח (תפיסה על-חושית) וכן הלאה. אז הגעתי למסקנה שאנחנו לא חיים בעולם מדעי.

רוב האנשים מאמינים בכל-כך הרבה דברים נפלאים, שהחלטתי לחקור למה הם מאמינים בהם. והסקרנות החקרנית שלי, כפי שתיארו אותה אחדים, סיבכה אותי בבעיה, כי מצאתי כל כך הרבה זבל שאפשר לדבר עליו, עד שאני לא יכול להקיף אותו בשיחה הזאת. אני טובע. לפתיחה התחלתי לחקור רעיונות מיסטיים שונים, וחוויות מיסטיות. נכנסתי למכלי בידוד (הם חשוכים ושקטים, ואתה צף במלחי אֶפסום) וקיבלתי המון שעות של הלוצינציות, אז ידעתי משהו על זה. ואז יצאתי לאֶסָאלֶן, שהיא חממה של הסוג הזה של חשיבה (זה מקום נהדר; כדאי לכם לבקר בו). ואז הרגשתי שאני טובע. לא ידעתי כמה דברים כאלה יש בכלל.

לדוגמה, פעם ישבתי באמבטיה שהיו בה עוד בחור, ובחורה. הבחור אומר לבחורה, "אני לומד עיסוי, וחשבתי, אולי אני יכול להתאמן עלייך?" היא אומרת בסדר, והיא נשכבת על שולחן והוא מתחיל לעבוד על כף הרגל שלה — משפשף את הבוהן הגדולה שלה ומסובב אותה לכאן ולשם. ואז הוא פונה אל מישהי שהיא כנראה המדריכה שלו ואומר, "נדמה לי שאני מרגיש מין שקערורית. האם זו יתרת המוח?" והיא אומרת, "לא, זאת לא ההרגשה הנכונה." אני אומר, "אין לך מושג כמה שאתה רחוק מיתרת המוח, בנאדם!" ושניהם מסתכלים עלי — שרפתי את הכיסוי שלי, אתם מבינים — והיא אומרת, "זאת רפלקסולוגיה." אז עצמתי מיד את העיניים ועשיתי כאילו שאני שקוע במדיטציה.

זאת רק דוגמה לסוג הדברים שמטביעים אותי. בדקתי גם תפיסה על-חושית ותופעות פאראפסיכולוגיות אחרות, והשיגעון הכי חדש בתחום הזה היה אורי גלר, איש שאומרים עליו שהוא יכול לכופף מפתחות אם הוא משפשף אותם באצבע. אז נכנסתי לחדר שלו במלון, לפי הזמנתו, לראות הדגמה של קריאת מחשבות ושל כיפוף מפתחות. קריאת המחשבות שלו לגמרי לא הצליחה; אף-אחד לא מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, כנראה. והילד שלי החזיק מפתח וגלר שפשף אותו, ושום דבר לא קרה. ואז הוא אמר לנו שזה עובד טוב יותר תחת מים, אז תארו לעצמכם את שלושתנו עומדים בחדר האמבטיה והמים זורמים והמפתח מתחתיהם, והוא משפשף את המפתח באצבע. שום דבר לא קרה. אז לא הצלחתי לבדוק את התופעה הזאת.

אבל אז התחלתי לחשוב, איזה עוד דברים יש שאנחנו מאמינים בהם? (ואז חשבתי על רופאי האליל, וכמה קל היה לבדוק אותם, אם רק היו שמים לב ששום דבר לא ממש עובד.) אז מצאתי דברים שעוד יותר אנשים מאמינים בהם, כגון הרעיון כאילו יש לנו מושג איך צריך לחנך. יש אסכולות גדולות של שיטות קריאה ושיטות מתימטיות, וכן הלאה, אבל אם תשימו לב, תראו שציוני הקריאה יורדים בהתמדה — או כמעט לא עולים — למרות העובדה שאנחנו משתמשים כל הזמן באותם אנשים שישכללו את השיטות. הנה לכם תרופת רופא אליל שלא פועלת. צריך לבדוק את זה; איך הם יודעים שהשיטות שלהם צריכות לעבוד? עוד דוגמה היא איך לטפל בפושעים. ברור שלא הצלחנו להתקדם — המון תיאוריה, אבל שום התקדמות — בהורדת רמת הפשיעה, באמצעות השיטה שלנו לטיפול בפושעים.

אף-על-פי-כן, הדברים האלה נקראים מדעיים. אנחנו חוקרים אותם. ואני חושב שאנשים רגילים, בעלי רעיונות של שכל ישר, נבהלים מהפסוודו-מדע הזה. מורה שיש לה רעיון טוב על איך ללמד את הילדים שלה לקרוא, מערכת החינוך מאלצת אותה לעשות את זה באיזו צורה אחרת — ולפעמים מערכת החינוך אפילו מסובבת אותה ומשכנעת אותה שהשיטה שלה לאו דווקא טובה. או הורים של ילדים רעים, אחרי שהם אילצו אותם ללכת בתלם בדרך זו או אחרת, מרגישים רע במשך שארית ימי חייהם, בגלל שהם לא פעלו "נכון", לפי המומחים.

אז אנחנו באמת צריכים לבדוק תיאוריות שלא עובדות, ומדע שהוא לא מדע.

ניסיתי למצוא עיקרון לבירור עמוק יותר של דברים מסוג זה, וגיליתי את השיטה הבאה. כל פעם שאתה מוצא את עצמך בשיחה במסיבת קוקטייל, ואתה לא מרגיש אי-נעימות אם המארחת ניגשת אליכם ואומרת, "למה אתם מדברים על ענייני עבודה?" או אשתך באה ואומרת, "למה אתה מפלרטט שוב פעם?" — זה סימן בטוח שאתה מדבר על משהו שאף אחד לא יודע עליו שום דבר.

בעזרת השיטה הזאת, גיליתי עוד כמה נושאים ששכחתי מזמן — וביניהם התועלת שבצורות שונות של פסיכותרפיה. אז התחלתי לבדוק בספרייה, וכן הלאה, ויש לי כל-כך הרבה דברים להגיד לכם, שאני פשוט לא אספיק את כולם. אז אני אגביל את עצמי לכמה דברים קטנים בלבד. אני אתרכז בדברים שיותר אנשים מאמינים בהם. אולי אני אתן בשנה הבאה סדרת הרצאות על כל הנושאים האלה. זה ייקח המון זמן.

אני חושב שהמחקרים החינוכיים והפסיכולוגיים שהזכרתי הם דוגמאות למה שהייתי קורא "פולחן מטען מדעי". באיי האוקיינוס השקט יש דבר שנקרא פולחן מטען. בזמן המלחמה ]מלחמת העולם השנייה[, התושבים שם ראו מטוסים נוחתים עם המון סחורות טובות, והם רצו שזה יקרה להם עכשיו. אז הם בנו לעצמם דברים שנראים כמו מסלולים, הדליקו מדורות משני צדי המסלולים, בנו בקתת עץ והושיבו בה בן-אדם, עם שתי חתיכות עץ על הראש שלו שנראות כמו אוזניות, וחתיכות במבוק מזדקרות החוצה כמו אנטנות — האיש הזה הוא הבקר טיסה — והם יושבים ומחכים שהמטוסים ינחתו. הם עושים הכול כמו שצריך. הצורה היא מושלמת. זה נראה בדיוק כפי שזה נראה אז. אבל זה לא עובד. שום מטוסים לא נוחתים. אז אני קורא לדברים האלה פולחן מטען מדעי, כי הם ממלאים אחר כל העקרונות והדפוסים החיצוניים של חקירה מדעית, אבל הם מחמיצים משהו חיוני, כי המטוסים לא נוחתים.

עכשיו מוטל עלי, כמובן, להגיד לכם מה הם מחמיצים. אבל זה יהיה קשה, בערך כמו להסביר לתושבי איי הדרום איך הם צריכים לסדר את העניינים כדי להזרים קצת עושר למערכת שלהם. זה לא עניין פשוט, כמו להגיד להם איך לשפר את הצורה של האוזניות. בכל זאת, יש דבר אחד שאני מרגיש תמיד בחסרונו בפולחן המטען המדעי. זהו הרעיון שכולנו מקווים שלמדתם בשיעורי המדע בבתי-הספר שלכם — אנחנו אף פעם לא אומרים במפורש מה הוא, אלא רק מקווים שקלטתם אותו מכל הדוגמאות של חקירה מדעית שלמדתם. לכן יהיה מעניין לחשוף אותו עכשיו ולדבר עליו מפורשות. אני מדבר על מין יושרה מדעית, עיקרון של חשיבה מדעית שמקביל ליושר מוחלט — זה עניין של לעשות שמיניות באוויר. לדוגמה, אם אתם עושים ניסוי, אתם צריכים לדווח על כל מה שלדעתכם עלול לשלול ממנו את תוקפו — לא רק על מה שאתם חושבים שהיה בסדר איתו: סיבות אחרות, שאולי יכולות להסביר את התוצאות שקיבלתם; ודברים שחשבתם עליהם, וסילקתם באמצעות איזה ניסוי אחר, ואיך הם פעלו — כדי לוודא שמישהו אחר יוכל לבדוק אם הם באמת סולקו.

אתם חייבים למסור פרטים שיכולים להעמיד בספק את הפרשנות שלכם, אם ידועים לכם פרטים כאלה. אתם חייבים להשתדל כמיטב יכולתכם — אם אתם יודעים שמשהו לא בסדר, או אולי לא בסדר — כדי להסביר את זה. אם אתם יוצרים תיאוריה, לדוגמה, ומפרסמים אותה, או מציגים אותה, אתם צריכים גם להציג את כל העובדות שמערערות עליה, ולא רק את אלה שמתאימות לה. יש גם בעיה מסובכת יותר. כשאתם אוספים המון רעיונות ביחד ויוצרים תיאוריה מורכבת, אתם צריכים לוודא, כשאתם מסבירים לְמה היא מתאימה, שהדברים שהיא מתאימה להם לא יהיו רק הדברים שהעניקו לכם את הרעיון לתיאוריה; כי התיאוריה המוגמרת צריכה להתאים, מלבד זה, גם למשהו אחר שמתיישב איתה.

לסיכום, הרעיון הוא לנסות לתת את כל המידע שיעזור לאחרים לשפוט את ערך התרומה שלכם; לא רק את המידע שיכוון את השיפוט לכיוון מסוים, זה או אחר.

הדרך הכי קלה להסביר את הרעיון הזה היא לעמת אותו, למשל, עם פרסומת. אתמול בערב שמעתי ששמן וֶסון לא נספג באוכל. טוב, זה נכון. זה לא אי-יושר; אבל מה שאני מדבר עליו הוא לא רק זה שאסור לנהוג באי-יושר, כי אני מדבר על יושרה מדעית, וזאת רמה אחרת. העובדה שהם היו צריכים להוסיף לפרסומת הזאת היא ששום שמן לא נספג באוכל, אם זה פועל בטמפרטורה מסוימת. אם זה פועל בטמפרטורה אחרת, כל השמנים נספגים — כולל שמן וסון. לכן מה שנמסר הוא הרושם, לא העובדה (שהיא אמיתית), וההבדל בין השניים הוא מה שאנחנו צריכים לטפל בו.

למדנו מהניסיון שלשקר אין רגליים. נסיינים אחרים יחזרו על הניסוי שלכם ויגלו אם טעיתם או צדקתם. תופעות הטבע יתאימו לתיאוריה שלכם או לא יתאימו לה. וגם אם תזכו לזמן קצר לפרסום ולהתלהבות, לא תזכו במוניטין של מדענים, אם לא השתדלתם להיות זהירים מאוד בעבודה מסוג זה. ויושרה מהסוג הזה, הקפדה כזאת לא לרמות את עצמכם, היא מה שחסר במידה רבה ברוב המחקרים של פולחן המטען המדעי.

חלק גדול מהבעיה שלהם, כמובן, הוא בעיית הנושא, ואי-הישימות של השיטה המדעית לנושא. אף-על-פי-כן, חובה לציין שזו לא הבעיה היחידה. זאת הסיבה שהמטוסים לא נוחתים — אבל הם לא נוחתים.

למדנו משפע של ניסיון איך להתמודד עם כמה מהשיטות שלנו לרמות את עצמנו. לדוגמה: מיליקן מדד את מטען האלקטרון בניסוי של נפילת טיפות שמן, וקיבל תשובה שהיום אנחנו יודעים שהיא לא היתה נכונה בדיוק. היא היתה שגויה במקצת, משום שהיה לו ערך לא-נכון לצמיגות האוויר. מעניין לראות את ההיסטוריה של מדידות מטען האלקטרון, אחרי מיליקן. אם תציגו אותן בתרשים כפונקציה של זמן, תראו שערך אחד קצת יותר גדול מהערך של מיליקן, והבא קצת יותר גדול מזה, והבא עוד קצת יותר גדול מזה, עד שלבסוף נעצרו במספר גבוה יותר.

למה לא גילו שהמספר החדש גבוה יותר תכף מההתחלה? זה דבר שהמדענים מתביישים בו — ההיסטוריה הזאת — כי ברור שהאנשים עשו את זה ככה: כשהם קיבלו מספר שהיה גבוה מדי מהמספר של מיליקן, הם חשבו שמשהו בטח לא בסדר — והם חיפשו ומצאו סיבה, למה משהו היה לא בסדר. אם הם מצאו מספר קרוב יותר לערך של מיליקן, הם לא התאמצו כל-כך לחפש. ולכן הם סילקו את המספרים שהיו רחוקים מדי, ועשו עוד דברים כאלה. בימינו כבר למדנו את הטריקים האלה, ועכשיו אנחנו לא סובלים מהמחלה הזאת.

אבל ההיסטוריה הארוכה הזאת של לימוד איך לא לרמות את עצמנו — של שמירה על יושרה מדעית מוחלטת — היא לדאבוני דבר שלא כללנו במפורש בשום קורס, עד כמה שידוע לי. אנחנו רק מקווים שתתפסו את זה בשיטת הפעפוע.

העיקרון הראשון הוא שאסור לך לרמות את עצמך — ושאתה האיש שהכי קל לרמות אותו. אז אתם צריכים להיזהר מאוד כאן. אחרי שלא רימיתם את עצמכם, קל לא לרמות מדענים אחרים. מכאן ואילך אתם פשוט צריכים להיות ישרים במובן המקובל.

הייתי רוצה להוסיף משהו שאיננו חיוני למדע, אבל זה דבר שאני די מאמין בו, והוא שאסור לכם לרמות את ההדיוטות, כשאתם מדברים כמדענים. אני לא מנסה לומר לכם מה לעשות אם אתם בוגדים באשה, או בחברה, או משהו כזה, כשאתם לא מנסים להיות מדענים, אלא רק להיות בני-אדם רגילים. את הבעיות האלה נשאיר ביניכם לבין הרבי שלכם. אני מדבר על סוג ספציפי נוסף של יושרה שאיננו לא לשקר, אלא לעשות שמיניות באוויר כדי להראות שיכול להיות שאתם טועים, ואותו אתם צריכים לעשות כשאתם פועלים כמדענים. וזאת האחריות שלנו כמדענים, בוודאי כלפי מדענים אחרים, ואני חושב שגם כלפי ההדיוטות.

לדוגמה, הופתעתי במקצת כששוחחתי עם ידיד שעמד להופיע ברדיו. הוא עובד על קוסמולוגיה ואסטרונומיה, והוא שאל את עצמו איך הוא יוכל להסביר את היישומים של העבודה שלו. "טוב," אמרתי, "אין לה שום יישומים." הוא אמר, "כן, אבל ככה לא נשיג תמיכה בעוד מחקרים כאלה." אני חושב שזה לא כל-כך ישר. אם אתה מציג את עצמך כמדען, אתה צריך להסביר להדיוטות מה אתה עושה — ואם הם לא ירצו לתמוך בך בתנאים אלה, זכותם להחליט כך.

דוגמה אחת לעיקרון היא זו: אם החלטתם לבדוק תיאוריה, או אם אתם רוצים להסביר איזה רעיון, תמיד עליכם להחליט שתפרסמו את התוצאות, ואין זה משנה איך הן יצאו. אם אנחנו מפרסמים רק תוצאות מסוג מסוים, אנחנו יכולים להציג את הטיעונים בצורה יפה. אבל אנחנו חייבים לפרסם את שני הסוגים של תוצאות. לדוגמה — ניקח שוב את ענף הפרסום — נניח שלסיגריה מסוימת יש תכונה מסוימת, למשל פחות ניקוטין. החברה מפרסמת בהבלטה שזה טוב לנו — היא לא אומרת, למשל, שיש פרופורציה שונה של עטרנים, או שיש איזו בעיה אחרת עם הסיגריה. במילים אחרות, ההסתברות לפרסום תלויה בתוצאה שהתקבלה. אסור לעשות דברים כאלה.

אני אומר שזה חשוב גם כשנותנים סוגים מסוימים של עצות לממשלה. נניח שאיזה סנאטור ביקש את עצתכם, האם קידוח ניסוי צריך להיעשות במדינה שלו; ואתם מחליטים שמוטב לעשות אותו במדינה אחרת. אם לא תפרסמו תוצאה מעין זאת, נראה לי שלא נתתם עצה מדעית. אתם נוצלתם. אם רצה המקרה והתשובה שלכם מתאימה לכיוון שנראה לממשלה או לפוליטיקאים, הם יכולים להשתמש בה כטיעון לטובתם; אם היא יצאה בכיוון ההפוך, הם לא יפרסמו אותה בכלל. זה לא נקרא לתת ייעוץ מדעי.

סוגים אחרים של שגיאות אופייניים יותר למדע עלוב. כשהייתי בקורנל, שוחחתי די הרבה עם האנשים במחלקה לפסיכולוגיה. אחת הסטודנטיות סיפרה לי שהיא רצתה לעשות ניסוי כזה בערך — אני לא זוכר את הפרטים, אבל אחרים גילו שבנסיבות מסוימות, X, חולדות עושות משהו A. היא היתה סקרנית לדעת, אם היא תשנה את הנסיבות ל-Y, האם הן עדיין יעשו A. אז מה שהיא הציעה זה לעשות את הניסוי בנסיבות Y, ולראות אם הן עדיין יעשו A.

הסברתי לה שעליה לחזור קודם כול במעבדה שלה על הניסוי שעשה האיש ההוא — לעשות אותו בתנאי X, כדי לראות אם גם היא מקבלת את התוצאה A, ואז לשנות ל-Y ולראות אם A השתנה. ואז היא תדע אם ההבדל האמיתי הוא הדבר שהיא חשבה שהוא המשתנה המבוקר שלה.

היא היתה מאושרת מהרעיון החדש הזה, ופנתה לפרופסור שלה. והתשובה שלו היתה, לא, שלא תעשי את זה, כי הניסוי הזה כבר נעשה, ואת סתם תבזבזי זמן. זה היה בשנת 1947 בערך, ונראה לי שזו היתה המדיניות הכללית אז, לא לנסות לשחזר ניסויים בפסיכולוגיה, אלא רק לשנות את התנאים ולראות מה יקרה.

בימינו יש סכנה מסוימת שאותו הדבר יקרה אפילו בתחום הפיסיקה המהולל. נדהמתי לשמוע על ניסוי שנעשה במאיץ הגדול של מעבדת המאיץ הלאומית, בידי אדם שהשתמש בדייטריום. כדי להשוות את תוצאות המימן הכבד שלו עם מה שהיה עשוי לקרות במימן קל, הוא נאלץ להשתמש בנתונים מניסוי של מישהו אחר במימן קל, שנעשה במכשיר אחר. כששאלתי למה, הוא אמר שזה בגלל שהוא לא הצליח לקבל זמן בתוכנית (מפני שיש כל-כך מעט זמן וזה מכשיר כל-כך יקר) בשביל לעשות את הניסוי במימן קל במכשיר הזה, משום שזו לא תהיה תוצאה חדשה. ובכן, האנשים האחראים לתוכניות במעבדת המאיץ הלאומית כל-כך משתוקקים לקבל תוצאות חדשות, כדי להשיג יותר כסף ולהמשיך את הפעילות למטרות של יחסי ציבור, שהם הורסים — אולי — את ערך הניסויים עצמם, שהם עצם מטרתו של העניין. לעתים קרובות מתקשים הנסיינים שם להשלים את עבודתם לפי דרישות היושרה המדעית שלהם עצמם.

אבל לא כל הניסויים בפסיכולוגיה הם מסוג זה. לדוגמה, היו הרבה ניסויים של הרצת חולדות בכל מיני מבוכים, וכן הלאה — כמעט בלי תוצאות ברורות. אבל ב-1937, אדם בשם יאנג עשה ניסוי מעניין מאוד. היה לו מסדרון ארוך עם דלתות לאורך צד אחד, שהחולדות באו דרכן, ודלתות בצד השני, שהיה מאחוריהן אוכל. הוא רצה לראות אם הוא יצליח לאלף את החולדות להיכנס בדלת השלישית הלאה מהמקום שממנו הן יצאו. לא. החולדות פנו מיד לדלת שמאחוריה היה אוכל בפעם הקודמת.

השאלה היתה, איך החולדות ידעו, מכיוון שהמסדרון היה בנוי להפליא, באופן אחיד כל-כך, שזאת אותה דלת כמו קודם? ברור שהיה בדלת הזאת משהו שונה משאר הדלתות. אז הוא צבע את הדלתות בקפדנות רבה, וסידר את זה ככה שהמרקם של משטחי הדלתות יהיה זהה בדיוק. ועדיין החולדות ידעו. אז הוא חשב שאולי החולדות מריחות את האוכל, והשתמש בכימיקלים כדי לשנות את הריח אחרי כל סיבוב. ועדיין החולדות ידעו. ואז הוא הבין שאולי החולדות יודעות מפני שהן רואות את התאורה ואת הריהוט של המעבדה, כמו כל אדם בעל שכל ישר. אז הוא כיסה את המסדרון, ועדיין החולדות ידעו.

לבסוף הוא גילה שהן יודעות לפי ההד שעולה מהרצפה כשהן רצות עליה. ואת זה הוא היה יכול לתקן רק כשהוא הציב את המסדרון שלו על חול. ככה הוא כיסה בזה אחר זה כל רמז אפשרי, עד שבסופו של דבר הוא הצליח להערים על החולדות, כך שהן נאלצו ללמוד לפנות לדלת השלישית. אם הוא התרשל באחד מהתנאים שלו, החולדות ידעו.

עכשיו, מנקודת ראות מדעית, זה היה ניסוי סוג א"א. הודות לניסויים מסוג זה, יש טעם לערוך בכלל את ניסויי החולדות במבוך, כי הוא חושף את הסימנים שהחולדות נעזרות בהם בפועל — לא את מה שאתם חושבים שהן נעזרות בו. וזה ניסוי שמלמד בדיוק באיזה תנאים אתם צריכים להשתמש כדי להקפיד ולשלוט בכל המשתנים של ניסויי חולדות במבוך.

בדקתי את המשך ההיסטוריה של הניסוי הזה. הניסוי הבא, וזה שאחריו, לא הזכירו בכלל את מר יאנג. הם לא השתמשו כלל בקריטריונים שלו, הצבת המסדרון על גבי חול, או כל כללי הקפדנות האלה. הם פשוט הריצו את החולדות במבוכים באותה שיטה ישנה, ולא שמו לב לתגליות הגדולות של מר יאנג, והמאמרים שלו לא הופיעו בביבליוגרפיה שלהם, כי הוא לא גילה שום דבר על חולדות. למעשה, הוא גילה את כל הדברים שצריך לעשות בשביל לגלות משהו על חולדות. אבל אי-תשומת לב לניסויים כאלה היא מאפיין של פולחן המטען המדעי.

דוגמה אחרת היא ניסויי התע"ח של אנשים כמו מר רַיין, ואחרים. הם שמעו ביקורת מאנשים שונים — והיתה להם ביקורת משל עצמם על הניסויים שלהם — והם שכללו את הטכניקות כך שהתוצאים היו קטנים יותר, ועוד יותר ועוד יותר, עד שהם נעלמו בהדרגה. כל הפאראפסיכולוגים מחפשים איזה ניסוי שאפשר לשחזר אותו — שאפשר לבצע אותו שוב ולקבל את אותו התוצא — אפילו מבחינה סטטיסטית. הם מריצים מיליון חולדות — לא, הפעם זה בני-אדם — הם עושים המון דברים ומקבלים תוצא סטטיסטי מסוים. בפעם הבאה שהם מנסים, הם לא מקבלים אותו שוב. ועכשיו אתם מוצאים אדם שאומר שזו דרישה לא-רלוונטית, לצפות לניסוי שאפשר לשחזר אותו. האם זה מדע?

האיש הזה גם מדבר על מוסד חדש, בנאום ההתפטרות שלו מתפקיד מנהל המכון לפאראפסיכולוגיה. וכשהוא אומר לציבור מה צריך לעשות עכשיו, הוא אומר שאחד הדברים שצריך לעשות הוא לוודא שהם יכשירו רק סטודנטים שהוכיחו את יכולתם להשיג תוצאות תע"ח במידה מתקבלת על הדעת — אסור להם לבזבז זמן על אותם סטודנטים שאפתנים וסקרנים שמקבלים רק תוצאות מקריות. מסוכן מאוד להנהיג מדיניות כזאת בהוראה — ללמד סטודנטים רק איך לקבל תוצאות מסוימות, במקום איך לערוך ניסוי תוך שמירה על יושרה מדעית.

אז אני מאחל לכם — לא נשאר לי זמן, אז יש לי רק דבר אחד לאחל לכם — שיהיה לכם המזל להגיע למקום שבו תוכלו לשמור על יושרה מהסוג שתיארתי, ולא תרגישו את עצמכם נאלצים לאבד את היושרה שלכם, בגלל הצורך לשמור על מעמדכם בארגון, או על מימון, וכן הלאה. מי ייתן ותזכו לחופש הזה. ואולי אני אתן לכם עוד עצה קטנה אחת: לעולם אל תסכימו לתת הרצאה אם אתם לא יודעים בדיוק על מה אתם הולכים לדבר, ופחות או יותר, מה אתם הולכים להגיד.

-------------

* הכוונה לכובע האקדמי השטוח, הקרוי "כף טייחים", שנהוג לחובשו בטקסים אקדמיים. [המתרגם[

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות
 
  תגובות  
  פיימן
יגאל גרנות   - ‏14/‏07/‏2008 11:40 
1.
  יגאל,אתה פשוט לא מבין פוסט מודרניזם
שלום   - ‏17/‏10/‏2013 11:50 
2.
  מעניין מי כאן לא מבין!!
יהושפט גבעון   - ‏07/‏05/‏2014 14:00 
3.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2018, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות