בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
הגיגי חרגולית

14.10.1994
14.10.06
יום ששי כתה ח`14
 
 
13:00
דיברתי איתך בטלפון.
ביקשת ממני לבוא לבקר אותך.
אמרתי שאני מתארגנת ובאה אליך.
 
13:15
 
אני בתוך חדר האמבטיה.
הבטתי במראה
הרטבתי מעט את שיערי.
לראות שאני ניראת בסדר לפני היציאה אליך.
אחותי נכנסת לחדר האמבטיה ושואלת אותי:
"את יודעת?"
"יודעת מה?" השבתי בשאלה.
"הוא מת."
 
היא חיבקה אותי ובכתה.
אמוציונאלית שכמותה.
אני לא חיבקתי.
הידיים שלי נותרו קפואות לצידי הגוף
ואגרופים קמוצים בקצותיהן.
 
נסענו אליך בכל זאת,
הרי רק לפני רבע שעה אמרתי לך שאני מתארגנת ובאה לבקר אותך.
שכבת שם בחדר צפוף מבית היוצר של אסף הרופא.
ניראת כמו...
גוויה.
 
אבא שלי.
החזק.
הגדול.
השמן.
הגבוה.
פתאום
 
גוויה.
 
אחותי החזיקה לך את היד,בכתה ואמרה לך: "היינו צוות! היינו צוות!"
אמוציונאלית שכמותה.
ואני...
החזקתי לך את היד השניה באדישות מבהילה.
פתאום היא כ"כ כבדה לי.
ניסיתי לעצום לך את העיניים, אבל מסתבר שבחיים זה לא כמו שרואים בסרטים ועינייך סירבו להעצם.
אולי אפשר לראות בזה סימן שאולי לא רצית עוד למות...
אבל אם לומר את האמת...
אתה כבר רצית למות וסתם ניראת מפחיד עם העיניים פקוחות.
 
לא בכיתי.
 
כל אותו היום לא בכיתי.
חרב עלי עולמי
ולא בכיתי.
 
להלוויה שלך הגיעו 4 אנשים וחצי (כולל ארבע בנות שלך).
שבעה לא ישבתי עליך.
לא היה לי איפה ולא היה לי עם מי.
עיניין אותי לדעת אם אמא הייתה מאושרת שמתת.
אף מבוגר לא ליווה אותי באובדן הזה.
אף אחד לא דיבר איתי.
לא שאל אם קשה לי.
טיק טק חזרתי לפנימיה וחזרה לשגרה.
זה בסדר...
מי יישמע...
כולה התרסקתי והתנפצתי לרסיסים.
אל תפריעו לעצמכם.
אמא מעולם לא שאלה אם כואב לי, אם קשה לי עם המוות שלך.
אמא...
אם כבר החליטה לדבר עליך, זה היה רק שצף קצף של קללות ודיברי נאצה.
גם אחרי שניפטרת, היא המשיכה לקלל אותך.
"האבא המזוין שלך... דפקט... חתיכת זין...".
 
אבא...
עם כל מה שעברתי איתך
אני אוהבת אותך.
אתה כ"כ חסר לי.
לא מזמן קראתי בקול: "אבא?" כמו קוראת לך...
רק בשביל להזכר איך זה מרגיש לקרוא לאבא.
12 שנים
ואין יום
אין יום
אין יום
שאני לא חושבת עליך.
 
שום דבר לא יצליח למלא את החלל הזה שניפער בי.
שום חיבוק אוהב של בת זוג.
שום שיחה טובה עם חבר טוב.
שום מילה.
שום אהבה.
שום הצלחה.
זהפה החלל הזה.
והוא פה כדי להשאר.
פעם נאבקתי בו.
שנאתי אותו.
כעסתי עליו.
ניסיתי לגרש אותו.
היום אני מבינה שזה תפקידו של חלל
ואין לי איך להלחם בו
או להזיזו ממקומו.
יש לו מקום של כבוד בלב שלי,
הרי בכל זאת...
החלל הזה
זה הדבר האחרון
שמזכיר לי אותך
שנותר לי ממך
 
אבא.
 
 
14.10.1994
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות