בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך -פרק 1
---------------------------
רומאן מאת יעלה זהבי, סופרת צעירה ומוכשרת אשר תיקח אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת, אולי בכל כורחה ואולי לא, וכך או כך - אף אחת מהן אינה יודעת בוודאות לאיזה מהתיאורים היא מתאימה. זהירות-ממכר!
אף פעם, מעולם, לא עשיתי את זה. גם לא משהו כמו זה. ואין לי דרך להסביר, לא לך. אולי רק מחשבה אחת, שלא עוזבת אותי, יכולה לנמק את כל מה שיכתב מכאן והלאה, אבל דווקא אותה אני מתעקשת לשמור לעצמי. הרי כל-כך מעט מחשבות הרשתי לעצמי למנוע ממך עד שנדמה שאני לא מעזה לחשוב בלעדייך. ברור שזה צריך להיפסק. אז הנה זה נפסק. עכשיו, לך, אני אומר רק את זה; שאם טרחתי כל-כך, וכל-כך במסירות, ללמוד את החיים שלך, ואם נאלצתי להיכנס בכל הדלתות שאמורות להיות נעולות בפני זרים (אני, אחרי הכול, זרה,) ואם נשארתי כל-כך הרבה זמן רק כדי לאפשר לך להיות זאת שמפנה את הגב, אז אולי יש לי איזושהי לגיטימציה לבחור את הדלתות שדרכן את תיכנסי לחיים שלי, או לפחות לגרום לך להביט פנימה דרך חור המנעול.
השאלה היא כמה תצליחי לראות.
ההימור שלי: מעט. את תצליחי לראות מעט, וגם זה לא יעזור. ולא ישנה. הלא הזכרונות הכי מוחשיים שלי ממך, הכי ויזואלים, הם כאלה שבהם העיניים שלך עצומות. ואם יש דבר שאהבתי זה את השינה שלך. הנה עוד משהו ברשימה הארוכה של הדברים שהפסקתי להבין. זה בסדר, הדר, ככל שמבינים פחות מסבירים יותר, את בעצמך אמרת לי פעם. ולי, עכשיו, יש את כל הסבלנות שבעולם, להסביר ולהסביר ולהסביר, להסביר ולא להבין כלום.

 

מה התחיל את כל זה? אין לי מושג. אם הייתי יודעת אולי הייתי מתמודדת אחרת, הייתי מונעת דברים אם היה לי מושג. אבל אין לי מושג. החתונה של אחותי ערערה אותי – זו אפשרות. אני לא אתפלא אם הבעל שלה, החדש, המושלם, המשתלם, שיבש משהו, סדק את האופטימיות הנצחית שלי ואת הבטחון, גרם לי להיות פגיעה. אולי זה היה המצב הרגיש אחרי החזרה לארץ, אחרי כל-כך הרבה זמן רחוק מהסביבה הטבעית, ואולי צריך להאשים את תחושת-הכזב שהייתה לי כשסיימתי את מה שהייתי צריכה לסיים שם, את האשליה שהחלק הקשה מאחורי, והנה, אוטוטו אני משיגה הכול, רק הזמן עוד צריך לעבור כשאני אוספת אלי את כל מה שרציתי, רק חסרות העיניים שיביטו בי ויעריצו והשפתיים שיהללו ויגידו כל הכבוד, כל הכבוד. ואולי אני טועה בכל. סביר להניח שהאובססיה שלי למצוא סיבות ותוצאות ממציאה יותר מאשר מנמקת ואני לא אתפלא אם היא תוליך שולל אפילו אותך. מה שבטוח, הדר, הוא שבאמת אין לי מושג איך כל זה התחיל וגם על הסיבה שבגללה זה המשיך אני לא מסוגלת לשים את האצבע. קשה לי להבין איך נתתי לדברים להגיע עד כדי כך אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח לך, ובכנות: בפעם הראשונה ששכבתי אתו לא העלתי אותך על דעתי כי לא ידעתי שאת קיימת. זו האמת לאמיתה. ויותר מזה: בפעם הראשונה שנפגשתי אתך, לא העלתי אותו על דעתי, אפילו לא לשניה, למרות שעל קיומו ידעתי ועוד איך. אל תטעי בי. לא סליחה אני מבקשת כאן, בסליחה שלך אין לי עניין. יותר משאני צריכה ממך את המחילה, אני צריכה שתיראי את הדברים לאשורם. אֵת ההכרה שלך אני צריכה, ואֵת ההבנה. זה מה שאני צריכה. הרי שתינו יודעות שמה שאמור היה להיות העוול הגדול, התברר כזניח, אַת בעצמך הבהרת שהוא כזה. יכולנו לצאת מזה נקי ומקסימום לעזוב את שדה-הקרב עם כמה סריטות, לא יותר. אלו היו החטאים הקטנים אחר-כך ששברו אותנו. דווקא הם התגלו כבלתי-נשלטים, הרי-גורל. הרי בפעם האחרונה שעזבת, כשטרקת את הדלת בדרך החוצה, הרגשתי שהאדמה רעדה, לא פחות. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, כשדלת נטרקת זו לא סיבה לרעידת אדמה. אבל הנה, עובדה, האדמה רעדה.

ראיתי סרט אתמול. של וודי אלן. גדעון הוציא אותי, אמר שמשהו או מישהו, בסוף, צריך יהיה להסיח את דעתי. בתחילת הסרט, בזמן ששודרה הפרסומת הזאת שאת שונאת, (בשביל למכור איזו מרצדס הם מפסיקים יצירת מופת של מוצארט באמצע, נדמה לי שזה היה הנימוק שלך), אז בזמן הזה הוא סיפר לי על משהו שוודי אלן אמר פעם, שהזמן הוא הדרך של הטבע למנוע מכל הדברים להתרחש בבת-אחת. אני די משוכנעת שהציטוט שלי לא מדוייק, אבל זה לא משנה. כשישבתי בסרט והראש שלי היה במקום אחר לגמרי, קלטתי פתאום שהכל קרה וקורה בבת-אחת. שאין שום חשיבות לארגון על ציר הזמן אם בסופו של דבר אנחנו נושאים את העבר שלנו, את מה שעשינו ומה שלא עשינו, ונותנים לו להיאבק בתוך הראש עם העתיד, עם מה שהיינו רוצים שיקרה ושלא יקרה. הכל קורה בבת-אחת, הבנתי פתאום. הכול מהדהד, כל המילים והמגעים והצעקות והאנחות והשתיקות, הכול מצטבר ומתרחש כל הזמן, בו-זמנית, בתוך הראש, לפעמים מתחת לסף ההכרה, לפעמים מעליו, לפעמים בחלום או ברגעים הבהירים..., כל פעם אני חווה את זה שוב, בבת-אחת. כל הזמן. הכול. כל פעם אני חווה את זה שוב.
הדרך היחידה לארגן את זה ליניארית, לעשות סדר, היא לכתוב. וזו – אולי – גם הדרך היחידה להחזיר אותך, איכשהו, לאן שצריך.
באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  מקווה ישיהי יותר תוסס בפרק הבא
נחמד   - ‏17/‏10/‏2006 05:56 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות