בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך´. פרק 3
-------------------------
פרק 3 -´חטאים אחר כך´. רומאן מאת יעלה זהבי, סופרת צעירה ומוכשרת אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת, אולי בכל כורחה ואולי לא, וכך או כך - אף אחת מהן אינה יודעת בוודאות לאיזה מהתיאורים היא מתאימה. זהירות-ממכר!

מהפגישה הראשונה אני זוכרת הכול. כלומר, כמעט הכול. כלומר, אני זוכרת את המלצרית ששירתה אותנו (עגלגלה, נאה, ניסתה לפלרטט אִתו. אני זוכרת את המבט שלה. תהיתי אם כך נראו גם העיניים שלי), את השולחן הפינתי אני זוכרת, את מזג האוויר, את הגבר הזקן שישב קרוב לכניסה ושהיה היחיד בבית-הקפה מלבדנו, את הקרואסון שלא רציתי להזמין אבל השתכנעתי, כלומר שוכנעתי, כלומר הוא שכנע אותי, את העוגה שהוא אכל ואת הדרך שבה אכל אותה, זוכרת גם מה לבש (ג´ינס כחול כהה, חולצה תכולה, מפוספסת, מכופתרת) ובוודאי זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שהסיר את המשקפיים שלו כדי לנגב את העדשה בחולצה. אני גם זוכרת כל ריצוד של אור הנר שנשאר דולק עוד ממשמרת הלילה (זה היה באחד מבתי-הקפה האלו שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה) וזוכרת... הכול אני זוכרת. כלומר כמעט. את מה שדובר בינינו שכחתי. אפילו מילה אחת אני לא מסוגלת לשחזר. מראות, ריחות, רעשים, רשמים – זה כן, אבל מילה? אפילו לא אחת. תביני, משפטים שלך, למשל, אני זוכרת בשלמותם, כאילו נתבקשתי לשנן את הטקסטים, כאילו המילים ננעצו במוח או נחרטו בבשר, אבל ממנו אני לא זוכרת מילה. אפשר לומר שזה מוזר, אבל אפשר, באותה מידה, לומר שזה צפוי. בכל אופן, לא שכחתי שבערך אחרי שעתיים חזרנו לכנס, ואני בהחלט זוכרת את האכזבה. חשבתי – אני מודה – שאחרי הקפה נלך אלי לדירה ובמידה מסוימת גם רציתי שזה מה שיקרה. אחרי ארבע שנים בניו-יורק ההרגלים שלי היו... אפשר לומר, אחרים. אפשר לומר, משוחררים יותר. בניו-יורק הדברים האלו התנהלו אחרת. הנשים צרכו גברים שצרכו נשים, והחיפוש היה מהיר ובהול וההנאות חסרות סבלנות. הייתי יוצאת שם לארבעה, לפעמים חמישה, דייטים בשבוע, וגם אם חלק מהאנשים היו אנשים שאם הייתי טורחת ללמוד להכיר אותם אולי גם הייתי אוהבת אותם, אף פעם לא טרחתי ללמוד להכיר אף אחד. האפשרות להתחייב הייתה ממני והלאה והגברים היחידים שהייתי מוכנה לשקול מערכת יחסים אתם היו ישראלים, אלא שהם, באופן עקבי, פשוט לא עניינו אותי. רוב הישראלים שהגיעו ל´קולומביה´ היו משפטנים שמיד פסלתי כי לעולם, לעולם, לא אצא עם משפטן; אם אצא עם משפטן תהיה בינינו תחרות תמידית ואני לא אסלח לו אם ינצח, בטח לא אסלח לו אם יפסיד. מכל מקום, היו אמנם כאלה שהגיעו לפקולטות האחרות או שבאו לניו-יורק לנפוש, או להתאוורר, או לחפש את עצמם, או איך שלא תקראי לזה, אבל הם ממש לא התכוונו למצוא שם את האישה של חייהם. אז הסתגלתי לזה ויצא שכך ניהלתי את חיי: הרבה דייטים, הרבה גברים, הרבה סקס. לא משהו שהייתי מספרת לאימא שלי אבל זה גם לא משהו שאני מתביישת בו. אני אוהבת מין, לא משוגעת על גברים אמנם, בטח לא כזאת שעוצרת נשימה למראה כל בחור שני, אבל בהחלט כזאת שאוהבת מגע. אז הרבה נגעו בי ואני מצדי נגעתי בהרבה, לרוב גברים, ובדרך גם כמה נשים, ובכל זה אני מאשימה את ניו-יורק. אין כמו ניו-יורק.
אבל תל-אביב (גם אין כמו תל-אביב) היא לא ניו-יורק ובעלך היה בהחלט בלתי-צפוי. אחרי שחזרנו לכנס התיישבתי בשורה האחרונה, משוכנעת שהוא, עוד רגע, יהיה ישוב לידי, אולי בין הידיים שלנו תהיה איזו נגיעה, אבל הוא, להפתעתי, התנצל ואמר שלא יוכל לשבת אתי. הוא כמובן לא הסביר למה. רגע אחרי שהתיישבתי במקומי, מופתעת מהנטישה הפתאומית שלו, הוא כבר הצטרף לשני מכרים שלו שישבו קרוב יותר למרצה. נעלבתי. ברור שנעלבתי. והופתעתי גם. בסוף ההרצאה מיהרתי לצאת משם והעלבון איים לדמוע ממני החוצה. כשהגעתי לרכב, עצבנית ושבורת אגו, שמעתי את הקול שלו מדבר אלי: אז התכוונת ללכת בלי לומר שלום? הוא שאל, ואני אמרתי שאני ממהרת. הוא שאל, לאן את ממהרת כל-כך, אמרתי לדירה שלי. שיקרתי. זו הייתה דירה חדשה שרק מצאתי ושהשתוקקתי להתחיל לארגן, אבל באותו רגע סידור הדירה היה הדבר האחרון שעניין אותי. מיהרתי להסתלק משם, זה נכון, אבל לא היה לי מושג לאן. הוא שאל איפה אני גרה ואמרתי ששכרתי דירה באלכסנדר ינאי ושאני חייבת לחזור אליה מוקדם כי אני צריכה להספיק, עוד היום, לתלות בה מדפים ולסדר את הספרייה. היה משהו מעושה בדחיפות הזו שהפגנתי וידעתי שאני לא מאוד משכנעת, אבל לזכותו יאמר שהוא העמיד פנים שהוא לא מרגיש את זה. הוא הציע לעזור, ואני סירבתי, והוא הפציר, ואני סירבתי, והוא התעקש, ואני סירבתי, וסירבתי וסירבתי וסירבתי עד שפתאום מצאתי את עצמי מסכימה, שוכחת לגמרי את העלבון שהרגשתי קודם-לכן. את הספרייה, כמו שאת מתארת לעצמך, לא סידרנו מעולם, לפחות לא יחד. מהר מאוד מצאנו את עצמנו במיטה, אצלי, בדירה חדשה שעדיין לא הייתה מרוהטת, ושרק מיטה הייתה בה. זה אולי מסתדר, עכשיו כשאני חושבת על זה. אולי זה הולם מאוד את המצב. כי כשאני מנסה לחשוב אם בחלל הזה שנוצר ביני ובינו היה משהו נוסף למעט מיטה, התשובה שאני מגיעה אליה היא לא, פשוט לא. לא היה שם כלום, לפחות עד שאת נכנסת לתמונה.

באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות