בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

´חטאים אחר כך´ פרק 5
------------------------
רומאן מאת יעלה זהבי, סופרת צעירה ומוכשרת אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת, אולי בכל כורחה ואולי לא, וכך או כך - אף אחת מהן אינה יודעת בוודאות לאיזה מהתיאורים היא מתאימה. זהירות-ממכר!

הדר,


למדתי הרבה מהסיפור הזה. למדתי, למשל, שהשעה הטובה של האהבה להתנפל עלינו, היא השעה שבה האדמה רועדת תחתינו, ולא – כפי שמקובל לחשוב – שהאהבה היא זו שמרעידה תחתינו את האדמה. לאהבה אנחנו מייחסים יותר מדי דברים, ויותר מדי בקלות אנחנו נוקבים בשם שלה. האמת היא שבדרך-כלל – ואת זה קשה לנו לקבל – האהבה בגרסתה הפחות מוצלחת, פשוט מחכה לרגע שבו נהיה אומללים, או מופתעים, או פגועים, או המומים, או אחד אחר מתוך גלריית המצבים הקיצוניים שהופכים אותנו לפגיעים ונוחים להולכת שולל. ברגעים כאלה, שהם תמיד סוערים מאוד, אנחנו מעמידים את האגו במקום הלב ולביטחון בזהות שלנו אנחנו קוראים נפש, ואז העלבון מרגיש כמו שברון-לב ואת כל שאר הרגשות, גם אם הם פשוטים וברורים כמו שנאה או כעס או קנאה – את כולם אנו חווים כייסורי אהבה. לכל זה אין שום קשר לשאלה אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים. יש לזה קשר אחד ויחיד לעובדה שאנחנו מעדיפים לנקוב בשם האהבה מאשר לומר לעצמנו שאנחנו חלשים, או טיפשים; אנחנו מעדיפים לחשוב ששברו את ליבנו מאשר להאמין שעשו מאתנו צחוק.
והסיבה שאני אומרת את כל זה היא פשוטה: היום היחיד שבו אהבתי אותו, או לפחות חשבתי שאני אוהבת אותו, היה אותו יום שבו הבנתי שהוא משקר לי. באותו יום התובנה הזאת ננעצה ישר באגו שלי והדהדה סביבה את כל ספקטרום הרגשות, הטעתה אותי להאמין, בכל ליבי, שהלב שלי נסדק ושאני חולת אהבה. אבל זה לא מה שקרה. בדיעבד הבנתי שכל העוצמה הזאת הייתה ריקה ושקרית. זה לא הלב שלי שנשבר, זה האגו שנפגע, והאגו – מה לעשות – שוכן בסמיכות מילימטרית ללב. אני לא ממציאה כאן את הגלגל. את בטח מכירה את אותם אנשים שמתאהבים דווקא באלו שאדישים אליהם. לאותם אנשים אנחנו נוטים לייחס איזו רפיסות, או אולי היעדר אהבה עצמית, אבל לדעתי הם דווקא האנשים עם האגו הממאיר והמסוכן. הם אותם אנשים שדעתם אינה סובלת את האפשרות שהם לא יהיו נאהבים. הם אלו שלא יכולים להשלים עם הרעיון שהזולת, שמישהו מהזולת, לא יתעניין בהם. מהבחינה הזאת אני חושבת שאת האדם היחיד שאפשר לומר עליו בלב שלם שהוא יוצא דופן. יש לך אגו ענק, ולב ענק, ואני אמנם לא יודעת מי מהם גדול יותר אבל אני בהחלט יודעת שאת לא מתבלבלת ביניהם, אפילו לא לרגע אחד.
וזה מעורר קנאה.
ולא רק קנאה זה מעורר.

בכל אופן, כשראיתי אותו, באותו יום עגום, משהו התערער בי. משהו, במרחק שביני ובינו, השתנה. זה באמת היה היום היחיד שבו חשבתי עליו במונחים של אהבה. בהיתי בו, המומה, ממרחק של עשרים מטרים, ושאלתי את עצמי מה לעזאזל קורה כאן. הוא אמור להיות בניו-יורק. הוא אמור לנחם שם את אחותו שלפני כמה ימים התגרשה מבעלה. הוא אמור להיות ביבשת אחרת אבל הנה הוא עומד מולי, ללא ספק מולי, כאן בארץ. ללא ספק עומד מולי.
באותו יום חזרתי הביתה וקראתי את ´סוף הפרשה´ של גריהם גרין. כבר שנים הספר עומד על המדף ומחכה שאקרא אותו.
ועכשיו לכי תוכיחי שאין לו אחות.
אין לו. שתינו יודעות שאין לו, לא בניו-יורק ולא באף מקום אחר.
הלכתי לישון.
למחרת ראיתי מייל שהוא כתב מחו'ל. הוא אמר שהמצב של אחותו די רעוע ושהוא הולך להישאר שם עוד כמה ימים. הוא כתב שהוא מתגעגע אלי. הוא כתב שהוא מת לחזור לארץ לחבק אותי. הוא כתב שבבוקר הוא טייל עם אחותו בפארק וחשב עלי. הוא כתב שהוא רוצה לדבר אתי, לדבר על העתיד שלו, שהוא בעצם העתיד שלנו. בהיתי במייל, קראתי אותו שוב ושוב, ובכל הזמן הזה שבו המילים ריחפו מולי, מוזרות כמו עב'מים בלתי-נתפסים, יכולתי להרגיש את הנוכחות השקרית שלו במרחק חצי שעת נסיעה. אבל לא עשיתי כלום. שלחתי לו מייל בחזרה שבו כתבתי שלא הצלחתי לקרוא את מה שכתב כי המייל הגיע בג´יבריש. וזהו. אחר-כך רק ישבתי וחיכיתי שהוא יחזור מניו-יורק. ובסוף, רק בסוף, הוא חזר.
הטיסה הייתה קשה אבל כל הדרך הוא חשב עלי.
(חייכתי כשהוא אמר את זה).
אמרתי שבבוקר ראיתי מטוס בשמיים וחשבתי עליו. אמרתי שחשבתי לעצמי שאולי הוא יושב במטוס ומסתכל למטה.
(הוא חייך כשאמרתי את זה).
השבתי לשקרים שלו בשקרים משל עצמי ומכאן והלאה זה היה השיח בינינו. כמו משחק פוקר שאי אפשר להרוויח בו כלום. הייתה נימה של סרקזם בקול שלי כי לא ראיתי שום מטוס וגם על השיבה שלו לא חשבתי, אבל מהקול שלו נעדרה כל ציניות. הוא התגעגע אלי, חשב עלי כל הטיסה. הבן-זונה.
אחר-כך, בערב, ביטלתי את הפגישה שהייתה אמורה להיות בינינו (אצלי בדירה) והלכתי לדבר עם חברה טובה ששמעה את הסיפור ואמרה שהוא נשוי. צחקתי. אמרתי לה, לא-לא, את לא מבינה, אין מצב, כלומר, ברור לי שהוא משקר, ברור שהוא מסתיר משהו, אולי הוא רוצה לגמור את זה ולא יודע איך, או אולי הוא טיפוס לא אמין, או אולי סתם פסיכוטי, או אולי יש לו אח תאום... אבל הוא לא נשוי, כי אני קלטתי את הבחור הזה, ואני מסוגלת להאמין עכשיו להרבה דברים, אבל הוא לא נשוי. אין מצב שהוא נשוי.
ולכי תוכיחי שאין לו אחות.

באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות