בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך פרק 13
--------------------------
רומן מאת יעלה זהבי, אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת. זהירות-ממכר!
רגע לפני שאמיר הלך, הוא נזכר להטיל פצצה קטנה. שמעתי – הוא אמר – שהיא שוקלת להישאר שם, לא יודע עד מתי. עצרתי נשימה. זו פעם ראשונה, אני חושבת, שהבנתי למה מתכוונים כשאומרים פיק ברכיים, פעם ראשונה שהרגשתי את החולשה הזאת ואת חוסר היציבות.
אמרתי, ´מה אתה אומר´, והוא הנהן, בחן אותי לכמה רגעים עם העיניים האדומות שלו, ויצא. נשארתי המומה. איך אמר ג´ון לנון, החיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות. שבועות אני שוקדת על המכתבים האלו, שאמורים לאפשר לי ליישר אתך את ההדורים כשתחזרי, והנה פתאום הכול יורד לטמיון. אפשר לומר שהייתי מופתעת. אפשר לומר שאני עדיין מופתעת. אפשר לומר שכבר הרבה זמן אני מופתעת.
נדמה לי שזה היה בפגישה השניה שלנו, אז מול בית ההוצאה, שאמרת שאת אוהבת את חנוך לוין ובמיוחד את הפרוזה שלו. למה נזכרתי בזה? בגלל ´החולה הנצחי והאהובה´. אני לא יודעת אם את זוכרת אבל חנוך לוין כותב שם שהפתעה זה לא מצב שאפשר להיות שרויים בו יותר מכמה שניות. שהפתעה זה מצב חולף, מצב שמהר מאוד יוצאים ממנו ומתאפסים. כזה, לדעת חנוך לוין, המצב בדרך-כלל. אבל החולה הנצחי כל הזמן היה מופתע, כי זו – בין השאר – הייתה ההשפעה של האהובה עליו. ואת הדברים האלו של חנוך לוין פתאום הרגשתי על בשרי. כמעט יממה עברה מאז שאמיר עזב אותי עם הבשורה הזו שלו, ואני כאן, עדיין מופתעת, כבר הרבה זמן מופתעת. בעצם הלומת הפתעה.

לקח כמה זמן עד שהתחלתי להריץ בראש את כל התסריטים האפשריים. חשבתי שאולי בסוף, עוד כמה ימים, פשוט אשלח לך את המכתבים. חשבתי שאולי ארד מזה, שאעזוב את הפרשה הזאת מאחורי. וגם – אני מודה – חשבתי על האפשרות לנסוע ללונדון ולהסתער עלייך עם ארטילריית המילים שלי. אבל אז משהו בי סימן לי שאולי אין לי מה לדאוג. שאת תחזרי מוקדם יותר משאת מקווה ושאת תרגישי שאת צריכה ללבן את העניינים אתי, (או אולי פשוט להיות אתי – אני מעזה להעלות את זה על דל שפתי).

אז בינתיים אני פשוט ממשיכה לכתוב ולשחזר, אם כי עלי להודות שלאור ההחלטה הזאת שאת חושבת לעשות, דברים בדיעבד נראים אחרת ומילים שאמרת מקבלות פרשנות חדשה. ההחלטה שלך להתחתן עם אמיר, למשל, פתאום נראית לי ברורה, הרבה פחות מעורפלת, כי זו בעצם החלטה לברוח. וגם ההחלטה שלך לנהל חיים של יחסים מזדמנים, ארעיים, גם היא פתאום נראית ברורה מאליה, כי גם מאחוריה עומדת נטייה גדולה לבריחה. פתאום אני מבינה שבלי קשר לזכויות התרגום שנסעת להשיג בלונדון, הנסיעה הזאת שלך היא עוד בריחה אחת בשרשרת בריחות ארוכה שגם מההתמודדות אתה את בטח בורחת. שנה שלמה של נישואין את חיכית, בעצם, לרגע שבו הוא ייכשל, ולך יהיה תירוץ טוב לעזוב אבל לא לעזוב ממש. כי לעזוב ממש פירושו להצטרך להתמודד עם חיים אחרים, חדשים, אמיתיים, וזה לא משהו שאת יכולה לעשות. את העדפת את הבריחה האולטימטיבית, את הבריחה מעצמך. היה לך מאוד קל להיות על תקן אישה נבגדת שיכולה לייחס את כל המעשים שלה לפעילות-גומלין. לשום דבר את לא באמת היית אחראית, בשום דבר את לא באמת היית אשמה, או זה לפחות מה שניסית לספר לעצמך.
לא פלא שאת כל-כך כועסת עלי. לפרק הקודםבאדיבות: מגזין יופי

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות