בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

'חטאים אחר כך' פרק 14
------------------
 רומאן מאת יעלה זהבי, אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת. זהירות-ממכר!

הדר,

זה היה בשבת אחרי הצהריים. חזרתי מארוחת צהריים משפחתית והתכוונתי ללכת לישון, לעכל תוך כדי שינה. היה שקט של ארבע אחרי-הצהריים, שקט חורפי של יום שבת, כזה שתמיד גורם לשלווה הרכה להיות קצת מצערת עבורי, אבל צער נעים, נסבל.
לא התכוונתי לחשוב עלייך בשבת הזו, לא עלייך לא על אמיר ולא על שום דבר שקשור בכם. את הבהרת, ארבעה ימים לפני כן, שאת לא מעוניינת בדעות שלי, בטח לא בביקורת או בהסגות, ואני – שמשום מה נתתי לקרירות הזאת שהפגנת כלפי לערער אותי – החלטתי שבשבת לא קיימים עבורי לא את ולא אמיר. את חוזרת למקומך, כזרה, ואמיר פשוט יאלץ לצאת החוצה. נכנסתי למיטה, הכנסתי את קורט אלינג למערכת, ואז צלצל הפעמון של הדלת.
עד היום אני לא מבינה איך השגת את הכתובת שלי. יכול להיות ששאלת את אמיר? - לא יכול להיות. אולי אמרתי משהו ושכחתי שאמרתי אותו, אולי ביררת, העמקת בכל הפרטים שכבר ידעת עלי. אין לי מושג. על כל פנים, את הגעת, וכשצלצל הפעמון של הדלת והגוף שלי נהדף החוצה מדמדומי השינה שכל-כך נלחמתי להישאר בהם, ידעתי שלא את ולא אמיר תתפנו מהשבת הזו שלי, שכל-כך הייתה יקרה לי. אבל לא העליתי על דעתי את האפשרות שזו את; הייתי בטוחה שזה הוא. חשבתי שהוא בא לנזוף בי על החוצפה שהייתה לי לדבר אתך, אולי לאיים עלי שאצא לו מהחיים, כלומר, שאשאר בחיים שלו, אבל רק בחיים השניים, האחרים, לא בחיים שלו איתך, אם אפשר לקרוא לזה חיים. לא טעיתי אגב. הוא אכן בא, יום למחרת, אבל באותו יום לא היה הוא, זו היית את, ולמראה העיניים שלך – שהיו דהויות ועייפות – כמעט התעלפתי. בקושי הצלחתי לעמוד מולך. נאחזתי בדלת. גם את נתמכת במשקוף. את חושבת שאת חזקה, אבל אני זוכרת שנתמכת במשקוף.
בעצם, אני לא ממש מבינה את זה עד הסוף. החלטת לבוא אלי, בחרת בסוג של התקרבות, אבל מעולם לא נראית לי יותר מרוחקת. זה היה כאילו באת להכריז על תבוסה, ולהציע את עצמך כשבויה. את הסתכלת עליי, המבט שלך מטריד ומכאיב, ואמרת, 'חשבתי על מה שאמרת', אבל לא פירטת מעבר לזה. לא ידעתי מה לענות לך. הצעתי לך להיכנס וכשהוצאתי את השאריות מהארוחה אצל אמא שלי, מאוד הופתעתי לראות שאת אוכלת, לא ממש בתיאבון, אבל אוכלת. 'אני מבינה שאמיר לא בישל השבוע' אמרתי, מנסה לשבור את הקרח. אבל זה לא היה מוצלח. את גיחכת, החיוך שלך היה רפה. היה לי שבר בלב.
'אני לא יודעת למה אני פה', אמרת. והדר - לא התאים לך השקר. שתינו ידענו למה היית שם; את רצית להתנחם, רצית לנחם את הגוף, ואת ידעת היטב ששתינו חולקות את אותה תחושת בדידות שאולי יש מאחוריה סיפורים שונים וסיבות שונות, אבל בסופו של דבר היא אותה תחושה שבה שריר הלב בקושי עומד במשימה הזו שמוטלת עליו כל הזמן, להזרים דם לגוף, למוח, לעצמו. 'אני תוהה', אמרתי לך אז, 'אם מה שקורה עכשיו...'. ולקחתי נשימה, 'אני תוהה אם אנחנו נמשכות פנימה, או נדחפות החוצה. אני לא מבינה מה קורה כאן'.
חייכת.
'את צריכה להיות סופרת, אני אשמח לערוך אותך'.
'אני רוצה להיות שופטת', אמרתי, לא יודעת למה, אולי משום שרציתי שתדעי הכול, שתראי את העתיד שלי, לא הטריד אותי שאני נשמעת כמו מתבגרת שמכריזה על החלומות שלה בסוג של תמימות אווילית.
'את כבר שופטת', גיחכת.
שתקתי. זה אולי הגיע לי.
'אפשר?' שאלת, והנחת את שתי הידיים על דש המעיל, כאילו מבקשת אישור להסירו.
'כן בטח'.
'יש לך משהו לשתות?'
הוצאתי יין אדום.
כשחזרתי, עמדת מול הציור של ריכטר, פוסטר שהבאתי מה´מומה´ בניו-יורק, התמונה היחידה שתלויה אצלי בדירה.
'זה הציור הכי אהוב עלי', אמרתי. 'לפעמים אני מסתכלת על האישה הזאת, בתמונה, וחושבת שאלוהים צייר אותה, לא ריכטר'.
'עזבי סופרת, עזבי שופטת, את צריכה לכתוב שירים'.
'זה היין', אמרתי.
'שום יין. את בטח כותבת שירים בהיחבא'.
'כן, זה קורה לפעמים'.
'יש עוד משהו שאת עושה בהיחבא'
'שום דבר'.
'גם אני לא'.
וזהו. זה היה השקר האחרון שלך. בינתיים.

באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות