בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך´. פרק 15
------------------
רומאן מאת יעלה זהבי, אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת. זהירות-ממכר!

הדר,

רגע אחד אנחנו עומדות מול ציור בסלון ורגע אחר-כך אני מוצאת את עצמי במיטה, מקשיבה לשקט שלך ומנסה להבין את האושר הזה שצנח לי על המיטה ושרובץ סביבי כמו קללה. תחושה מוזרה זו הייתה. לא העזתי להסב את הפנים ולהביט בך; לא העזתי לנחש אפילו את ההבעה שלך. הייתי קפואה, הגוף הזיע, מדי פעם הצטמרר, אבל לא נשמע לאף הוראה שלי. ניסיתי לשלוט בנשימות, הייתי בטוחה שהלב שלי מרעיד את המיטה. בסוף, איכשהו, נרדמתי, ולמזלי, או אולי לדאבוני, קמתי אחר-כך למציאות מוכרת, כלומר למיטה ריקה. כי את, כמובן, הסתלקת.

אחרי שיצאתי מהמקלחת היה איזה פיתוי להיזכר, אבל אפילו מהזיכרון פחדתי. היה עונג, מזה לא יכולתי להתעלם כי הגוף עדיין חווה את העונג הזה, אבל היה יותר מעונג ואת זה העדפתי לשים בצד. היה בלגאן, וההנאה הייתה מורכבת כמו אֶבֶל. זו לא פעם ראשונה שבה הגוף שלי הגיב כך, לא, אבל זו הפעם הראשונה שבה הגוף שלי סירב להתאושש: בראש – לא יכולתי להיזכר בכלום, אבל הגוף סירב לשכוח. לא עזרה חצי שעה באמבטיה ולא עזרה שבת שלמה של שינה טרופה ומקוטעת. החלומות התנפלו עלי בכל פעם שעצמתי עין, ובכל פעם התעוררתי נסערת, לא מבינה למה חלמתי את מה שחלמתי; לא מבינה את הקשר.
כמעט התקשרתי אלייך. רציתי להגיד שיש לך עשר דקות לחזור, שאת חייבת לחזור, כי אני רוצה להביט בך ולהבין מה בך גורם לכול זה. רציתי להביט בך ולפתור את העניין עבורי ועבור זו שאהיה מחר, ורציתי להסביר אותך לעצמי. רציתי שתחזרי כדי שאוכל להישכח שוב במשולש הברמודה הזה שאת טומנת לי ולגוף שלי בכל פעם שאת מתקרבת יותר מחצי מטר. בשלב ההוא אפילו לא רציתי מילים. כי מילים – ובעיקר המילים שלנו – אף פעם לא אומרת את מה שהן אמורות לומר. את זה למדתי מאוד מאוד מהר.

לא שמעתי ממך שבוע, רק מאמיר שמעתי. הוא התקשר. הוא הגיע. הוא שלח אס.אם.אסים. הוא שלח אימליים. הוא איים, חקר, נזף, צעק, הוא יצא מכליו ומגדרו ואיבד עשתונות והשד יודע מה לא קרה אתו באותם ימים. אמרתי לו שיעזוב את זה, שיניח לי ושיניח גם לך. אבל האמת היא שהייתי צריכה את ההשתוללות הזאת לא פחות ממנו, זו הייתה הדרך היחידה להוציא את התופת הזאת החוצה, לתת לה ביטוי, לצעוק אותה, לריב אותה. זהו הייתה, בסך הכול, התמודדות אנושית, מלוכלכת, לא אמיצה במיוחד, וזה להבדיל מההתמודדות השקטה והמרוחקת שלך. ואת – כך שמעתי מאמיר – פשוט התמסרת לעבודה, להוצאה מחודשת של גרייהם גרין, אם אני לא טועה לתרגום נוסף של ´סוף הרומאן´, שהוא, אגב, אחד הספרים האהובים עלי.

השבוע עבר בקושי וכעבור שבת הגעת שוב. שוב אכלת שאריות, שוב שתית יין, ושוב מצאת את עצמך מול הציור בסלון ושוב מצאתי אותך במיטה שלי. זה קרה גם בשבת הבאה, וגם בבאה, והדבר היחיד שהשתנה בשבועות הקרובים היה הרווחים שבין הפעמים שבהן הגעת אלי. בהתחלה שבתות, אחר-כך גם לילות, אחר-כך כמעט כל לילה. ואני – שמרגע שגיליתי שבעלך נשוי סירבתי בתוקף להיות המאהבת שלו – אני הפכתי להיות המאהבת שלך ולספוג את מה שלא הייתי סופגת מאף גבר.
היית מצפה שמפעם לפעם תהיה איזו הפשרה, איזו התקדמות, איזה שינוי. אבל שום שינוי לא היה. כל פעם מחדש התפעלתי מחוסר האונים המוחלט שלי, מאובדן העשתונות, מהאנדרלמוסיה הזאת שהגוף היה שרוי בה. בכל פעם מחדש הייתי שוקעת בתהום הזאת, של עונג מסחרר, מחריד, וכל פעם מחדש הייתי נחלצת ממנה בכוחות עצמי, מתביישת להיזכר בקולות שלה, ברעשים, במראות. כל פעם מחדש היה הפחד הזה להביט, אפילו לשנייה, בזאת ששוכבת מילימטר לידי ושבכל מחיר אני נמנעת מלגעת בה, למרות שכמה שניות קודם הגוף שלי נצמד אליה כמו גומי חרוך. כל פעם מחדש השארת אחרייך שקט, שקט של אחרי סערה, של לפני סערה, שקט של סערה מודחקת, שקט של סערת אימים, שמקפיאה דם שרק לפני רגע רתח.

לפרק הקודם

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות
 
  תגובות  
  יאללה מה קורה עם הפרק הבא
צחי   - ‏03/‏11/‏2006 21:22 
1.
  אליפות !!!!!!!!!!!!!!!!11111111
שרית   - ‏03/‏11/‏2006 21:23 
2.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות