בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך´. פרק 21
----------------------
רומאן מאת יעלה זהבי, אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת. זהירות-ממכר! בפעם הבאה פרק הסיום!!!

הדר,

אני יושבת מול המכתב שלך, והוא סגור מולי, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לפתוח אותו. זו לא בעיה גדולה להבין את זה. יש לי כל-כך הרבה מה להפסיד וכול עוד המכתב הזה סגור – האפשרויות פתוחות.

קשה לומר שאני מבינה את הבחירה שלך להופיע כך, בלי שום הכנה או התרעה, אצלי במשרד. מצד שני קשה לומר שאני לא מבינה את הבחירה הזו. כמו כל דבר שאת עושה – בדיעבד זה נראה הגיוני גם אם קודם לכן זה היה בלתי-צפוי. ובכל מקרה העובדה היא שהגעת. איך, לעזאזל, ידעת איפה המשרד החדש שלי? – את זה אני אפילו לא מעלה על דעתי לשאול. איכשהו את ידעת, וגם זה לא מפתיע.

מה שכן מפתיע, לפחות במידה מסוימת, הוא הפשטות של היום הזה. כשדפנה, המזכירה של החוג, אמרה לי שיש מישהי שמחפשת אותי, הייתי בטוחה שזו סטודנטית או אחת המתרגלות שתעבוד אתי, אבל למרות שלא העליתי על דעתי שזו תהיה את, כשראיתי אותך לא הופעתי בכלל. התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה חיוך של אושר, פשוט ככה, וגם איזו הקלה. רווח לי שראיתי אותך מולי, שיכולתי לחזור בקיום שלך, בבריאות שלך. מה שעוד הפתיע אותי הוא שלא היה לי לא פיק ברכיים וגם לא אותה הרגשה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי. להפך, הרגשתי דווקא איזו שלווה שהתפשטה סביבי, מן בטחון שקט, רגוע. שקט שלא הייתי מעלה על דעתי שאפשר בכלל שארגיש, בטח לא במחיצתך. את נראית נפלא. רציתי לחבק אותך, להגיד שחיכיתי, אבל משום מה החיוך הספיק וגם את היית נטועה במקום, אז ויתרתי. הרגשתי בלתי-פגיעה. הייתי בטוחה שזהו, הסיפור הזה הגיע לסופו הטוב ואין צורך לזרז את החיבוקים או הנשיקות או המילים והוידויים וההבטחות. אפשר פשוט לחייך אחת לשניה, להשוויץ במשרד החדש, לקבוע ארוחת ערב...

ולכן כל-כך הופתעתי כשהוצאת את המכתב הזה שלך. ועוד יותר הופעתי כשהלכת. פתאום, בבת אחת, נטש אותי כל הביטחון, בי, בך, בנו... אבל אולי לא נטש לגמרי, אולי משהו ממנו נשאר. עכשיו מתחולל אצלי מן מאבק כזה בין האמונה והספק, התקווה והייאוש, וכל עוד המטוטלת נעה כך לנגד עיניי אני מרגישה שהעתיד פתוח, ששום דבר לא נסגר ולא הוכרע. לכן הפחד הגדול כל-כך לפתוח את המכתב הזה. מצד שני, אני נזכרת בעיניים שלך, באופן שבו עמדת מולי, קצת יותר מלאה מכפי שהיית, השיער ארוך יותר, לא אסוף, ואת נראית בריאה, רגועה יותר, שלמה יותר, ואז אני מתמלאת שוב אמונה ואופטימיות. אני מניחה שהמסקנה מכול זה היא שבשביל השלווה הזאת אני צריכה אותך לידי.

אחרי שעזבת (לרגע נדמה היה לי שאת מתכוונת לגשת אלי, להתקרב קצת יותר מהמטר שכל הזמן הקפדת לשמור ביני ובינך), נשארתי לבהות במכתב הזה ולא יכולתי לפתוח אותו. אמרתי לעצמי שאלך לשתות כוס קפה, לעבור על הסילבוס של הסימסטר ולפתוח אותו שם, בבית הקפה. אבל בבית הקפה הנחתי אותו על השולחן, מול העיניים, וגם שם לא יכולתי לפתוח אותו. הגעתי למסקנה שרק בבית, במבצר שלי, רק שם אוכל להתמודד אתו. אבל הנה, עכשיו כשאני כאן, והוא עדיין מולי, כמה סנטימטרים ליד האצבעות שלי שמקלידות את מה שהן מקלידות, עדיין אינני מסוגלת לקרוא אותו. מצד אחד ישנה סקרנות אדירה ומצד שני פחד שהגולל ייסתם, שהדברים שאמרת אלו בעצם דברי פרידה שלעולם לא אוכל להשיב לך עליהם, או שאולי לא תרצי לשמוע. לא. קשה לי להאמין שזה המצב. את יודעת מה, אם היו מצמידים לי אקדח לרקה ואומרים לי שעלי להמר על תוכן המכתב הזה, לנחש את השורה התחתונה – במצב כזה הייתי אומרת שבסוף המכתב אני אהיה מאושרת. ואולי בדיוק על הביטחון הזה אני מסרבת לוותר.

 
הכתבה באדיבות:מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות