בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
גרפולוגיה

דיוקן עצמי
-------------------------
לציורים והשרבוטים שהילד מצייר בבית או בגן, יש משמעות רבה יותר מסתם קשקוש צבעוני.
הציורים יכולים לשמש כאמצעי להבנת דימויו העצמי של הילד ולגילויים אודות עולמו הפנימי, חוויותיו, כשרונותיו ומצוקותיו. איך מזהים פחדים בציור, האם שימוש בצבע שחור מעיד על מצב רוח מדוכדך, מה עומד מאחורי ציור של דמות אנושית ללא ידיים והאם ציורי מפלצות מעידים על חרדות?
 
ביום שבו יצא לאור הספר "ציורים מדברים" המספק כלים ושיטות להבנת ציורי ילדים, מצאה עצמה המחברת, מיכל וימר, מחוזרת על ידי התקשורת. כולם ביקשו ממנה לנסות ולנתח את הציורים של ילדי גוש קטיף, שהפכו בימים סוערים אלה של ערב ההינתקות ל"סחורה חמה".
וימר, שאספה ציורי בית של ילדים בגוש קטיף בגילאי חמש עד שבע, מצאה שהם שיקפו את מודעותם לסערת הרגשות סביב רעיון המעבר מהבית. האלמנטים שהודגשו, כמו קרקע, דפנות בית וסולמות, העידו על אחיזה חזקה בפיסת האדמה. ציורים אלה הם רק דוגמה אחת לצפונות הנפש שחושפים הציורים שבספר, ומובילים אותנו מהממד הוויזואלי לתפיסה העצמית של הילד.
וימר, בת שלושים, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, השתלמה בקורסים שונים בגרפולוגיה ובפסיכולוגיה של הגיל הרך, ועוסקת היום בפענוח ציורי ילדים ובגרפולוגיה משפחתית. מזה שלוש שנים היא מנהלת קליניקה פרטית ומעניקה ייעוץ להורים על בסיס אבחון ציורים וכתבי ידם. "כנכדה לסבתא שהייתה גננת במקצועה, עולם הילד היה תמיד חלק משיחות הסלון המשפחתיות, ולכן היה ברור שאפיק הגרפולוגיה ינותב אצלי לפענוח ציורי ילדים", היא מסבירה את בחירתה.
וימר אוחזת בדעה כי ילדים מעדיפים בדרך כלל להביע את תחושותיהם דרך הציור, כיוון שבעיניהם, אין לו ממד חושפני. דרך הבעה זו פורשת תמונה רחבה על קורות הילד, הן ברמה הרגשית והן ברמה החברתית. כחלק מה"אני מאמין" שלה, גישתה לעולם הילד בכלל ולפענוח ציורי ילדים בפרט, היא חיובית ואופטימית. לשיטתה, הציור הוא אמצעי העוזר להבין את דימויו העצמי של הילד, את הקשיים שהוא חווה, כמו גם את הכשרונות המאפשרים לו לצמוח.
כדי לקבל אבחנה מהימנה, אין להסיק מסקנות על פי ציור אחד. "צריך להשוות את הציור לציורים נוספים של הילד ורצוי שיהיו לפחות שלושים ציורים שצוירו במקומות שונים: בגן, בבית ובמקומות אחרים", אומרת וימר. "כמות פחותה מזו עלולה להטעות ולבטא הלך רוח חולף. בנוסף, חשוב לבחון את הציורים על פני תקופה של חצי השנה האחרונה, כדי לקבל תמונה ברורה יותר. מעבר לכך, פענוח הציורים מבוסס על הישנות מגמתית של כל תופעה ועל ביטויים גרפיים אחרים התומכים בה, כך שאין להסיק מסקנה אישיותית גורפת מסימן אחד בציור. כדי לקבל תמונה כללית מהימנה חשוב שהמבוגר לא יתערב ויעזור לילד לצייר, לא יוציא את הצבע השחור מהחפיסה, ויאפשר לילד לבטא את חווייתו האישית במלואה".
הציור, מדגישה וימר, משמש רק סממן אחד לאבחון. מצטרפים אליו המידע המגיע מההורים ומכתבי היד שלהם. "ההורים מעונינים לקבל מידע נוסף על מה שאינם רואים או אינם יודעים, או לקבל הסבר לתופעות שונות, כמו מדוע החל הילד שוב להרטיב פתאום. במקרים רבים אני מזהה גם בעיות גופניות דרך הציור, כמו חגורת כתפיים חלשה המאפיינת לרוב ילדים המציירים בשכיבה ובעיות נוספות. באחת הפעמים נפגשתי עם אם לתאומים שהביעה את דאגתה לגבי אחד התאומים, כאשר הציורים הראו כי דווקא התאום האחר סובל ממצוקה. כשהסבתי את תשומת לבה לכך, היא אמרה לי כי אכן אותו תאום חזר להרטיב בלילה. מתברר שניצניה של אותה מצוקה התנהגותית כבר נראו בציור", היא אומרת.

אשנב לעולמו של הילד
וימר מסבירה ששפת הציור משלבת קודים חברתיים רחבים ההופכים את השפה למובנית, וקודים פרטיים המסמלים את יצירתו ועולמו של הילד. פענוח הציורים עוסק במגוון רחב של תופעות, החל מבדיקה של אופן ביצוע הציור ובחירות הילד, דרך ניצול שטח הדף והשימוש בקו ובצבע, ועד בחינת אמירותיו במהלך הציור ובסיומו. גם לסביבה שבה נעשה הציור יש משמעות לאבחון. לכן, כדי לקבל ביטוי אותנטי באמצעותו, חשוב שנושא הבחירה יהיה חופשי והילד יבחר את גודל הדף המתאים לו, כמו גם את כלי הציור והצבעים בהם ישתמש. לאחר מכן יש לראות אם הילד פיתח דומיננטיות ביד מסוימת או שהוא עדיין מחליף ידיים, ואם הוא מעדיף תנוחה מסוימת בזמן הציור (שכיבה, עמידה). בנוסף, יש לדעת את גילו המדויק של הילד, כדי לבדוק את הנושא ההתפתחותי.
גם להורים יש תפקיד חשוב מאוד בדרך התייחסותם ליצירה של הילד. הם יכולים לציין בקול רם את אשר הם רואים בציור, גם אם מדובר בשרבוט. כך למשל, אפשר להגיד לילד: 'אני רואה שציירת על כל הדף', או: 'ציירת הרבה קווים' וכדומה. אמירות ממוקדות אלה מעידות כי ההורה מתבונן בציור ושם לב לכל פרט שהילד השקיע בו. ניתן גם לפתח שיחה סביב הציור, לעודד את תשומת לבו לאהבתו הגדולה של הילד לצבע מסוים ולהרחיב על אופי הדמויות. בהקשר זה, מציינת וימר, כי אם הילד בוחר לצייר שמים ירוקים או אדומים, חשוב שלא להעמידו על טעותו מתוך חשש לתפיסת עולם בעייתית. "הציור הוא אשנב לעולמו של הילד וברוב המקרים זו דרכו לצייר, למרות שהוא מודע לחלוטין לצבעם התכול של השמים", היא מסבירה. "אם רוצים להחמיא לילד על הציור, כדאי להשתמש באמירות שניתן לעמוד מאחוריהן. אמירה כמו: 'זה הציור הכי יפה בעולם...' בעייתית מיסודה, מלחיצה ומחייבת. עדיף לומר: 'זו מתנה נהדרת... זה הכי יפה בשבילי', או להוסיף מחמאות הקשורות לרגשות סביב התהליך עצמו, כמו: 'אני מאוד שמחה שציירת לי', כשהדגש יושם על תהליך היצירה והחוויה שהתעוררה בעקבותיו, ופחות על התוצאה הסופית".

הציור כבבואה של שלבי ההתפתחות
וימר אומרת שכאשר מביטים בציוריו של ילד על פני תקופת זמן נרחבת, מבחינים כיצד הוא עובר משלב לשלב ומפתח את יכולותיו. עם זאת, היא ממליצה שלא לשפוט את היצירה במונחים של התאמה לנורמה, אלא לגרף התפתחותי-אישי של הילד. "בהשוואה בין שרבוטים של מספר ילדים מאותו הגן, אפשר לראות כי קיימים הבדלים", היא מציינת. "יש ילדים שמעדיפים לצייר בצבעים מסוימים, יש המציירים בלחץ חזק, יש שרבוטים שמורכבים מתנועות ספירליות ועגולות, כאשר באחרים שולטים קווים זוויתיים".
השלב הראשון, היא מסבירה, הוא שלב השרבוט הספונטני, המתרחש בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. "שלב זה מתחיל בעצם מהרגע בו הילד אוחז בעיפרון ומזיז את כלי הציור בכיוונים שונים. בשלב זה הוא מייחס חשיבות רבה לעצם התנועה שבתהליך ונהנה מהחוויה החושית ומהתזוזה על הדף.
השלב השני, שלב השרבוט המובנה, מתרחש בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש וחצי. הילד מתחיל לנסות לתכנן את הציור ומתחילות להופיע צורות הדומות לעיגולים ולריבועים. עם גיבוש המיומנות בציור של עיגול, מתחילה להופיע דמות אדם. במהלך שלב זה משתפרת השליטה הקואורדינטיבית בין מוח-עין-יד".
השלב השלישי, "טרום סכימה", מתרחש בגילאי שלוש וחצי עד ארבע וחצי. "בציורים מתחילים להופיע תיאורים המוכרים למבוגרים, כמו פרח, בית ועוד", אומרת וימר. "הילד לא מייחס חשיבות ליחסים שבין העצמים השונים בציור, ואינו מקפיד לצייר כל אלמנט בפני עצמו. בנוסף, הוא מתחיל לגבש יכולת לצייר אלכסון".
השלב הרביעי, "שלב הסכימה", מתרחש בגילאי ארבע וחצי עד שמונה, אז מתחילה להופיע התייחסות ריאלית לעולם הצבעים. האדמה היא חומה, השמים תכולים, השמש צהובה, וכדומה. "בשלב זה הילד מתחיל להעניק לכל עצם את המאפיינים המזהים אותו", אומרת וימר. כך למשל, ריבוע פשוט הופך לחלון. בנוסף, התפיסה בשלב זה מאופיינת בקוטביות של טוב ורע ובהתייחסות נוקשה וחד ממדית לחוקים. גם בציורים יחל עיסוק בדמויות רעות (מפלצות) ודמויות טובות (אבירים ונסיכים). בנוסף, נראה התפתחות המאופיינת באבחנה בין עיקר לטפל. הילד המצייר יפסח לעתים על ציור הפרטים כולם, וידגיש רק את החשובים מבחינתו לתפקוד: הרגליים ההולכות, הידיים המשיגות, הפה המדבר וכדומה. "בשלב זה", ממשיכה וימר, "הציורים מתמקדים במכנה המשותף בין האובייקטים והוא גם מייחס משמעות לקשר שבין העצמים בציור".
השלב החמישי הוא "שלב טרום מציאותי". "שלב זה מתחיל בגילאי שמונה עד אחת עשרה, כאשר היכולת המוטורית משתפרת ותיעוד המציאות של הילד משתכלל", אומרת וימר. "ההבדלים בין העצמים השונים מתחדדים, ובציורי הדמויות כל אחת תקבל התייחסות פרטנית, תוך הקפדה על יחסים פרופורציונליים בין העצמים בציור".
מאפיין נוסף שבא לידי ביטוי בציור הוא הבדלי הזהות המינית. "בנים נוטים לצייר דמויות לוחמים בשילוב עם צורות זוויתיות שונות", אומרת וימר, "ואילו בנות מרבות לצייר נסיכות בשילוב לבבות. הבנות גם מייחסות משמעות רבה יותר מבנים למוצר הסופי ולאופן קבלתו. הן ניגשות לציור באופן מתוכנן יותר, צובעות בעדינות ומקפידות על דיוק. בנוסף, הן גם משתדלות יותר מבנים לצייר נושאים 'מקובלים', שאינם שנויים במחלוקת מבחינת הזהות המינית. מחקרים מצאו כי הקו ועיצוב הצורות של בנים נוטה להיות תנופתי ודינמי יותר, בעוד שבנות מסגלות לעצמן קו נוקשה, בשילוב עם צורות סטטיות מובנות.
"מחקר אחר גילה כי בציורי דמויות אנוש בנים מרבים לצייר דמויות בפרופיל בעלות גפיים ארוכות ודומיננטיות, בעוד שבנות מציירות ידיים וכפות רגליים קטנות. כמו כן, בנות נוטות להשתמש בקשת רחבה יותר של צבעים, בעוד שאצל הבנים קיימת העדפה ברורה למספר מוגבל של צבעים".

מקובלות חברתית ופרפקציוניזם
אחד הדברים המסקרנים את ההורים הוא קורות הילד בחיי היומיום, בעיקר בגן, בשעה שאינם נמצאים לידו. וימר מספרת כי ההורים מעונינים לדעת כיצד חווה הילד את סביבתו, איך הוא מסתדר עם חבריו ומה האמצעים שבהם אפשר לעזור לו לחזק את דרכו.
מציורים ניתן לגלות, למשל, מה דרגת המקובלות של הילדים. כדוגמה היא מביאה ציור של ילדה בת שמונה וארבעה חודשים המופיע בספר (ראו תמונה). "לילדה יש סגנון בעל קו עיצובי אישי, המעיד על יכולתה העצמאית לתפקוד חברתי", מציינת וימר. "היא משתדלת להתאים את עצמה לסיטואציה החברתית, ועם זאת היא בוחרת לצייר את הווריאציה האישית שלה. בציוריה מופיעים קווים גמישים ורכים, אך לא רכים מדי. היא יודעת להשיג באסרטיביות את מבוקשה, וההשתלבות בקבוצה אינה פוגמת ברצונותיה המקוריים. בציור ניתן גם לראות קישורים שונים ומקוריים בין הדמויות בציור, המעידים על יכולת ליצירת קשר חברתי פורה".
כמו שניתן לגלות מקובלות חברתית, אפשר גם לחוש את הקשיים של ילד בתקשורת עם חבריו, באמצעות שילובי הצבעים ובאיכויות קו משובשות, כמו קו רוטט, קטוע ומשתנה. וימר: "ילד שחש דחוי, נוהג להבליט בציור את השוני בינו לבין שאר הדמויות, בעוד שילד המרגיש מקובל, מבליט את המכנה המשותף בין דמותו לשאר הדמויות בציור".
כשילד מצייר דמות אנושית, יש לבדוק את גודל הדמות ביחס למוטיבים אחרים המופיעים על הדף. "ילדים רבים הסובלים מחרדה חברתית ותחושת נחיתות, יציירו את עצמם קטנים באופן משמעותי", מסבירה וימר. "הגדלת הראש מסמלת לפעמים פיצוי יתר מתוך חולשה". גם לאיכות הקו יש משמעות רבה בציור דמות אנושית. וימר: "אם ילד מצייר את אחת הדמויות בלחץ ובקו זוויתי, זה מעיד על אפשרות שאותה דמות מעוררת בו מתח. אם הדמות מצוירת בקו שבור ורועד ובלחץ חלש, כדאי לבדוק מדוע הילד תופס אותה כחסרת ביטחון. השמטת האישונים מהעיניים מעידה על ריחוק והסתגרות חברתית. אוזניים גדולות ומודגשות מאפיינות ילדים כבדי שמיעה או ילדים הסובלים מכאבי אוזניים".
גם לפה יש משמעויות רבות בציור. "התעלמות מציור הפה, למשל, אופיינית אצל חולי אסתמה", מציינת וימר. "אצל ילדים בגילאי חמש ושש, מופיע פה מחייך בשכיחות רבה. אבל כאשר הוא מופיע בגילאים מתקדמים יותר, זה מעיד על התנהגות ילדותית".
ידיים המצוירות בצמוד לגוף, מעידות על איפוק ושליטה עצמית, בעוד שידיים חופשיות יותר, יעידו על התנהגות הפוכה. הרגליים מסמלות את תחושת הביטחון והיציבות שהילד חש ביומיום. דמויות ללא רגליים או רגליים צמודות המצוירות בקו חלש ורועד, יאפיינו ילדים תלותיים הפוחדים משינויים.
ציור יכול להעיד גם על פרפקציוניזם. "ילד פרפקציוניסט ניגש לציור כאל משימה שבה הוא חייב להצליח", אומרת וימר. "ראשית, הוא יברר מה צריך לצייר. הגישה לציור היא איטית ומבוקרת, והוא יעדיף להביט על ציורי חבריו בטרם יתחיל את שלו, כדי להימנע מטעויות עד כמה שניתן. בדומה להתנהגותו במישורים אחרים, גם בציור חשוב לו יותר לרצות את הסביבה, מאשר לבטא את עולמו הפנימי בצורה חופשית. כל כישלון, ואפילו הזניח ביותר, מהווה עבורו כישלון בלתי נסלח, והוא עלול לקרוע את כל הציור".
ובכל זאת, טוענת וימר, אין להסיק מסקנות מציור אחד או מהאופן בו מצוירים איבר אחד או דמות אחת. יש להצליב נתונים עם תופעות נוספות המופיעות בציורים אחרים מאותה התקופה ומתקופות קודמות.

פחדים ומצוקות
הפחד הוא חלק אינטגרלי מהתפתחותו של הילד ומשמש כמנגנון הישרדותי חשוב ומרכזי. גם לכך יש, כמובן, ביטוי בציורי ילדים. וימר: "בכל הנוגע לאיתור מצוקה, חשוב להצליב נתונים העולים מהמדיום החזותי עם נתונים העולים ממישורים נוספים בחייו של הילד. למשל, הגיע אלי ציור של ילדה בת שמונה וחצי, המתאר אירוע של פגיעת טילים. הילדה ציירה את עצמה כדמות גבוהה ודומיננטית, היוצרת רושם של חוזק ונראית כמגוננת על הבתים במקום. היא אינה מתעלמת מהטילים הנופלים ואף משחירה את השמים. הציור שלה מצויר בקו בטוח ועקבי, והשיחה איתה בעקבות הציור העידה על ביטחון רב, למרות המצב".
באמצעות הציורים אפשר לאבחן אצל ילדים גם סימנים להתעללות נפשית, מינית ופיזית. "אפשר לאתר סימני מצוקה, החל מסירוב לצייר ולהתבטא בכלל, דרך 'ציורי בזק' שמטרתם להתנער מהר ככל האפשר מהמשימה, ועד ציורים הרומזים על מה שהתרחש במציאות", מבהירה וימר. "המסקנות מהציורים מתגבשות רק לאחר בדיקה מקיפה ופגישה אישית עם המשפחה וגורמים מקצועיים".
כדוגמה, היא מראה לי ציור של ילדה בת קצת יותר משמונה, שלא משקיעה בציור דמותה. "הרושם שמתקבל הוא שהילדה אינה אוהבת את עצמה ואת גופה, או שהיא מעדיפה להתגמד ולהיעלם מפני תגובות ההורים", מציינת וימר. "ההורים של הילדה מצוירים בהגדלה ללא כל פרופורציה לגודלם, ויוצרים רושם מאיים. בנוסף, כל דמות מרוחקת יחסית משאר בני המשפחה, וניכר שאין ביניהם קשר מקרב כלשהו ההופך אותם לבני משפחה".
וימר מציינת שבאחד המחקרים שנערך בארץ בנושא התעללות, נמצא כי ילדים הסובלים מהזנחה רגשית מציירים דמויות מעופפות או דמויות ללא גוף, בתדירות גבוהה פי שמונה מילדים שאינם סובלים מהתעללות. בהקשר זה היא מדגישה כי ציורים של דמויות נטולות זרועות או בעלות זרועות ארוכות ומוצללות, אינם מאפיין מובהק לילדים הסובלים מהתעללות. "כשאני מגלה סימנים כאלה בציורים, מאוד חשוב לי לשתף את ההורים, משום שהם הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו של הילד", היא אומרת, "בין אם הם המקור לאלימות ובין אם לאו. המטרה היא לא להטיח בהם האשמות, אלא לעזור להם לשפר את המצב על ידי קבלת סיוע ועזרה באבחון גרפולוגי של כתב ידם".

מיתוסים על ציורי ילדים
וימר טוענת שלציורי ילדים נקשרו מיתוסים רבים שאינם נכונים. "אחד המיתוסים הרווחים נוגע לציורי מפלצות כעדות למצוקה", היא אומרת, "אבל ציורי מפלצות נחשבים לנורמטיביים יותר בקרב בנים, ולכן לא תמיד יעידו על מצוקות. להפך, לפעמים הם יעידו על השתלבות חברתית תקינה, כאשר הילד שותף לתחומי עניין מקובלים בקרב בני גילו".
מיתוס נוסף נוגע לצבע השחור, המקושר בתרבות המערבית לדיכאון עמוק. "בציורי ילדים, כשילד מצייר רק בשחור, חשוב לבדוק האם בחפיסת הצבעים שניתנה לילד היה רק הצבע השחור, האם הוא מצייר אחרת בבית, בגן או אצל סבא וסבתא ומשלב צבעים אחרים, והאם מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה או בציור חד פעמי", מציינת וימר. "ילדים רבים מנמקים את העדפתם לצבע השחור בכך שהוא הצבע החזק מכל הצבעים. כלומר, הוא מסוגל למחוק את שאר הצבעים שצוירו מתחתיו. מכל מקום, גם אם נעשה שימוש מרובה בשחור, יש להתייחס לרמת הציור הכללית: האם חוץ מהשימוש בצבע השחור הילד מצייר בהתאם לגילו, ומה מידת הלחץ שהוא מפעיל על הציור. אם הלחץ חזק מאוד עד כדי כך שהוא מחורר את הדף, ייתכן שהצבע השחור מעיד על מעצורים בתחום הרגשי, הפנמה של פחדים וחשש מביקורת", היא אומרת.
גם ההנחה הרווחת כי ילדים המציירים דמויות ללא ידיים סובלים מהתעללות כלשהי, איננה נכונה אבסולוטית. "יש ילדים רבים המציירים אמנם דמויות בעלות ידיים, ולצד אלה יש ילדים המתעלמים מאיבר זה לחלוטין", מנפצת וימר את ההנחה.
מיתוס אחר נוגע לטענה כי ציור בפרופיל מעיד על הסתרה. וימר: "גם כאן קיים צורך לשלב בדיקה של איכות הקו, בחירת הצבעים והשילובים ביניהם, לפני שבוחנים את האפשרות של פחד חברתי והתחמקות".
גם ציורים של מראות זוועה, אינם מעידים בהכרח על טראומות ופחדים. "ילדים רבים מתעסקים בנושאים אלה משום שהם עומדים על סדר היום, ולא בגלל שהם משקפים חרדות ופחדים פנימיים שחוו", היא מסכמת.

מה אומרים הצבעים?
שימוש אינטנסיבי בצבע אחד או יותר, מעיד על אופיו של הילד
אדום: ילדים בעלי אופי דומיננטי ומוחצן, שאוהבים להיות במרכז תשומת הלב. הם מאותגרים, ישירים ויודעים להשיג את מבוקשם.
כתום: ילדים שאינם מצייתים בקלות לחוקים, דורשים נימוקים ברורים על כל בקשה ומתישים פעמים רבות את הוריהם בהתנצחויות מילוליות אינסופיות.
צהוב: ילדים בעלי רגישות גבוהה, הקולטים כל דבר שקורה סביבם ומושפעים מכך. הם נבונים וסבלנים, מגלים שובבות ושמחת חיים, קשורים למשפחתם, יש להם יכולת ריכוז טובה ורצון להתנסות תוך נקיטת זהירות.
כחול: ילדים המנהלים תקשורת נעימה ובטוחה עם הסביבה וקשרים חברתיים רגועים והרמוניים. יש להם עולם פנימי עשיר ומגוון, אך חשוב להם לבטא את עצמם ואת רצונותיהם.
סגול: ילדים בעלי דמיון ואינטואיציות מפותחות. הם דורשים התייחסות סבלנית במיוחד כלפיהם ומתנהלים בקצב אישי המתאים להם.
ירוק: ילדים שניחנו בהסתכלות שונה ומרעננת על מצבים, ביכולת למידה ובצורך לחופש ומרחבים.

טיפים לשיפור מסמך קורות החיים
ציורי ילדים תאומים


כלים נוספים להבנת ציורי ילדים, ניתן למצוא בספרה החדש של מיכל וימר: "ציורים מדברים"

מיכל וימר
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות