בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
הפרעות קשב וריכוז

תופעת הילד המסומם,רטלין קשב וריכוז
---------------------------
ילדי הריטלין בעידן הריטלין, אינם שונים מילדי הפרוזק בעידן הפרוזק ומילדי הזַן החדש מאת:אדית דיטה דניאל
ילדי האינדיגו והקריסטל שנולדו בחמישים השנים האחרונות. אלה גם אלה, פעמים רבות, הנם ילדים ברוכי כישרונות ומחוננים בתחומי האמנות, המדע, המתמטיקה והריפוי, אשר מסווגים בקלות רבה מדי תחת כותרת אחת, והופכים לדור צורך ריטלין. בעולם כולו, וגם במדינת ישראל המתפתחת, מסתבר פעמים רבות כי קל יותר לפנות לאפיק הפתרון התרופתי כדי לפתור את בעיית התלמידים אשר אינם עומדים בדרישות המקובלות, אלה אשר התנהגותם דורשת התייחסות מיוחדת. זו דרך קלה יותר וזמינה יותר מאשר התמודדות עם צרכיהם האישיים והמיוחדים של ילדים אלה לאורך זמן. לפני כעשרים שנה יצרה להקת רוק בינלאומית אחת מיצירות המופת התרבותיות הידועות ביותר, ובה ניבאה והמחישה על גבי מסך הקולנוע את התהליך המתרחש היום, שנדמַה לנו אז, לפני שנים, כיצירה סוריאליסטית ורחוקה מהמציאות. הייתה זו להקת "הפינק פלויד" בסרטם "החומה". הם חזו בגאוניות מצמררת את דור הפרוזק והריטלין הקרב והולך, והראו לנו באור מסנוור מה גדול ומסוכן כוחה של מערכת המסוגלת להפוך המוני ילדים חיים ונושמים לעדר רובוטים עוטי מסכות אחידות וחסרות הבעה, המהלכים כבובות ממוכנות, ומנווטים על ידי יצורי ענק היישר אל גלגלי מטחנות בשר משומנות, הממתינות לבלוע אותם, בשר טרי ורך, חסר הגנה ויכולת התנגדות. מעטים בחברה מעזים לתהות איזה עתיד צפוי לילדים המטופלים בתרופות המשפיעות על התנהגותם בגיל צעיר כל כך. פעמים רבות אנו בוחרים במודע להתעלם מנורות האזהרה המאותתות לנו מכל עבר, ולא להרהר באחריותנו לתהליך בגרותם, ולהשלכות החמורות של התלות בתרופות מסוג זה. תרופות המשפיעות על התנהגות מובילות פעמים רבות את המשתמשים בהן לשימוש בתרופות חזקות יותר, ועלולות מאוחר יותר אף לדרדרם לשימוש בסמים. הילדים של פעם שהולעטו בתרופות כריטלין הופכים לסטודנטים המצטיינים של היום, התלויים ב"מנה" היומית שגופם דורש, ויכולים לבטא את כישרונותיהם רק בזכות "החומר" שמסופק להם על ידי סוחרים בעלי גישה אל המרשם הנכון. אחד מאלה, סטודנט אשר החליט לשבור את המעגל והגיע אלי כדי למצוא תיקון בהומיאופתיה במקום לפנות לסוחר סמים, הדהים אותי בדבריו: משתוממת ומופתעת הקשבתי לו מספר כי זו הנורמה המקובלת כיום – אין כמעט סטודנט אחד שאינו משתמש במהלך שנת הלימודים או לקראת הבחינות ב"סם חוקי" להגברת הריכוז. אין כל קושי להשיג את הסם, הסחר בו נעשה כמעט בגלוי, זוהי מעין "אופנה חדשה" אשר אי אפשר בלעדיה. כיצד, אם כך, אנו יכולים, הורים בוגרים האחראים לילדנו, ללמדם מגיל צעיר כי סמים הנם דבר מסוכן ביותר שעליהם להתרחק ממנו ככל האפשר, אם אין אנו מוכנים לראות את הקשר בין תרופות המשפיעות על התנהגות לבין סמים קשים. כשילדנו הצעיר מאובחן כ"בעייתי" והטיפול שאנו מסכימים לתת לו, מתוך כוונה להקל על קשייו, הוא סם אשר בטווח הקצר יהפוך אותו ל"ילד טוב", אך עשוי ביודעין לגרום לו לפתח תלות בתרופה שתאלץ אותו אחר כך לחפש סמים קשים יותר - עלינו להבין כי אנו אחראים גם למסר אתו הוא גדל: סמים הם מצרך לגיטימי. כשיתבגר לא נוכל לדרוש ממנו כי יתרחק מסמים קשים יותר כגון אקסטזי או קוקאין. כמו בשיר "הוטל קליפורניה", שנגע בנו כל כך בגלל האמת שבו... רק מעטים הם ההורים לילדים המוגדרים כסובלים מהפרעות קשב והתנהגות אשר לא נכנעים ללחץ המופעל עליהם ויוצאים למלחמה כמעט חסרת סיכוי במערכת. ורק מעטים מצליחים לגבור על האיום מפני סילוקו של ילדם מבית הספר בגלל בעיות התנהגות. אני עצמי תיעדתי את חיי כילדת אינדיגו ביומנים פרטיים, ולפני שנתיים הוצאתי לאור את ספרי "סודות לבנים", בו אני פורסת את סיפור חיי מלא התהפוכות, ומתארת כיצד ניצלו חיי בזכות ההומיאופתיה. בספרי אני מביאה קטעים אישיים מיומני. בחרתי להביא כאן פיסקה אשר כתבתי בגיל 14, אשר בה ביטאתי את כמיהתי לחיים של שלמות, ואת רצוני להתגבר על התלות בסמים: "רק חלשים נסחפים לתוך המערבולת החברתית ומתפתים לסמים, ואני רוצה כל כך ללמוד כל מה שאפשר על התודעה שלי, אני רוצה לדעת איך לנקות אותה מן המשא התורשתי החולני שאני גוררת אחרי. סיגריות וסמים יפריעו לי בתהליך החשוב הזה. הצבתי לעצמי אתגר גדול יותר ממה שמנת סם זמנית יכולה לספק לי – שליטה מלאה על המודעות שלי, ועל תת-המודע שלי, ועל המוח שלי. רק אני אשתמש בו, רק אני אשלוט בו, ולא אף גורם אחר. זה מה שאיחלתי לעצמי מאז שהייתי צעירה מאוד. כבר אז הבנתי שמצב תודעה חולה או בריא הוא המפתח לכישלון או להצלחה. רק בעזרת כוחו של הטבע וכוחו של הבורא אוכל להחזיר את הסדר הפנימי שלי, ומנקודה זו ואילך – לשם אכוון את עצמי." ובעת כל ראיית החיים שלי כבוגרת: הפרעות קשב וריכוז, הפרעות למידה והתפתחות, היפראקטיביות, הפרעות אכילה, אנורקסיה בולימיה, דיסלקציה, כל אותם דברים קשים שסבלתי כילדה וכמתבגרת הפכו עבורי לנושאים אותם אני בודקת כיום בעזרת רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים והומיאופתים. אני עושה זאת עבורכם, מפני שדרך עיני האינדיגו שלי נראה לי כי השאלה החשובה ביותר עבור ילדים כמוני בעולם כולו היא שאלת מיצוי היכולת והפוטנציאל הטמון בנו מלידה, מבלי שנהרוס את הכלי הנהדר ביותר שיש לנו – המוח – ומבלי שניתן שינצלו לרעה את התלותיות שלנו, את חוסר ידיעתנו, ואת אי-יכולתנו כילדים צעירים להתנגד לסם. אני רואה זאת כשליחות בשמם של הקטינים, חסרי האונים מול המערכת השולטת: רצוני הוא שלא ינוצל חוסר שוויון הכוחות בינם לבין מקבלי ההחלטות. ובעת כל ראיית החיים שלי כבוגרת: הפרעות קשב וריכוז, הפרעות למידה והתפתחות, היפראקטיביות, הפרעות אכילה, אנורקסיה בולימיה, דיסלקציה, כל אותם דברים קשים שסבלתי כילדה וכמתבגרת הפכו עבורי לנושאים אותם אני בודקת כיום בעזרת רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים והומיאופתים. אני עושה זאת עבורכם, מפני שדרך עיני האינדיגו שלי נראה לי כי השאלה החשובה ביותר עבור ילדים כמוני בעולם כולו היא שאלת מיצוי היכולת והפוטנציאל הטמון בנו מלידה, מבלי שנהרוס את הכלי הנהדר ביותר שיש לנו – המוח – ומבלי שניתן שינצלו לרעה את התלותיות שלנו, את חוסר ידיעתנו, ואת אי-יכולתנו כילדים צעירים להתנגד לסם. אני רואה זאת כשליחות בשמם של הקטינים, חסרי האונים מול המערכת השולטת: רצוני הוא שלא ינוצל חוסר שוויון הכוחות בינם לבין מקבלי ההחלטות. איך אפשר לשמור על הפוטנציאל המוחי של ילדים כמוני, ולהבין כי אנו בבחינת ה"דלק" וה"אספקה לשעת צרה" של המדינה. לדעתי, מדינה שאינה יודעת לנצל בצורה הטובה ביותר את אוצרותיה לטובת הכלל מבזבזת את משאבי האנרגיה שלה לשווא, ומכלה את תוצרתה היקרה ביותר מתוך בורות וחוסר מודעות. ילדים כמונו הנם חומר הגלם אשר בעתיד יהפוך למקור העיקרי ממנו תיזון מדינתנו, הן בתחומי הכלכלה, החקלאות הרפואה והמדע, והן בתחומי האמנות והיצירה. כל אלה תלויים ברצוננו הכן להבין ולהתעמק ולהיות סובלניים על מנת למצות את הכרותינו עם הזן החדש של ילדי האינדיגו. הם אלה המבשילים ברחם כדור הארץ ונולדים עם יכולות קליטת אינפורמציה שהעולם אינו מכיר – רגישות על-חושית, קריאת מחשבות, ראייה על-חושית, ויכולת לדייק בתשובות אמיתיות. אם נעשה את ההקבלה בין שדרוג מחשבים ומכשירי אלקטרוניקה כדי שיהפכו למשוכללים יותר, מהירים יותר, זעירים יותר ובעלי תכולה והספק רבים יותר, נוכל לראות גם את היקום כולו, וכדור הארץ ובורא-האדם כאילו הם עסוקים שם למעלה בשדרוג המכונה המשוכללת והמופלאה מכולן – האדם – כדי להביאנו למצב בו נהיה מהירים יותר, זעירים יותר, בעלי קיבולת רבה יותר, ומשוכללים יותר. משום-מה קל לנו להבין את תהליך שדרוג המחשבים שאנו יצרנו מאשר להבין את תהליך "שדרוג" בני האדם על ידי כוח אחר, גדול בהרבה מאתנו. זו הסיבה שאנו נוטים לשים תוויות מוטעות על תופעות שעדיין לא נמצא להן שם. הפרעת קשב-היפראקטיביות-וריכוז ( ADHD ), הפרעת-קשב-תקשורת-וריכוז ( ADD ), אוטיזם ועוד ועוד – כל אלה הן תוויות שהפכו שגורות מדי בפינו. רבים מילדים אלה זכו במתנות נדירות ויקרות מפז: זיכרון פנומנאלי, כישרונות אמנותיים, יכולות ריפוי ואינטואיציה להבין את הנזקק, הבנה עמוקה בתחומי המתמטיקה והמדע בכלל וכוח אדיר לממש בצורה אחרת ושונה את הפוטנציאל הגלום בהם. אך אנו, המבוגרים האחראים עליהם, עושים בהדרגה ובשיטתיות כדי להשתלט על מוחם ולהתאימו לאמות המידה ה"נורמאליות" שלנו. מה עוד דרוש על מנת שנתעורר, נפקח עיניים, נלמד, נסיק מסקנות ונימנע מהטעות הזאת? הורים מכנים שלב זה של מחיקת האינפורמציה ממוחם של ילדיהם (כמו מחיקת אינפורמציה מהדיסק הקשיח במחשב הביתי שלנו) "שלב החביון והשתיקה", או במלים עממיות יותר – "שלב הזומבי"... הילד מתפקד בכוחות אינרציה פנימית מינימאלית הדרושה לו, הוא מסתובב ערני אך במצב של "חצי-קומה", כל הווייתו נתונה תחת שפעת חומרים משתקים ומדכאים. זהו סוג תפקוד שהפך להיות מקובל ולגיטימי בחברה שלנו, ובעצם משאיר אחרים שאינם מטופלים בתרופות מסוג זה מחוץ למעגל "האמיתי". אך אלה הכלואים בתוך המעגל סובלים מאוד ממחיקת האינדיבידואל שלהם. צעקתם אינה נשמעת משום שהיא כלל אינה מושמעת – "החוק-שאינו-כתוב" הנלווה לעסקת החבילה מבטיח כי קולם יאלם ולא יישמע, הם יאולצו לשתוק, לבלוע ולהפנים את כל רגשותיהם כולם. כאשר נפתח בפניהם הפתח וניתנת להם הרשות להשמיע קולם (כמו, לדוגמה, בקליניקה שלי) נגלה בפנינו עולם ומלואו: שירה, שם בדוי, נערה בת 17 מספרת: אני בדיכאון. בגלגול האחרון שלי הייתי בשואה. אני זוכרת בפרטי פרטים איך החיילים הגרמנים אנסו אותי בלילות. כל לילה הם חוזרים אלי בסיוטים שאני חולמת, קשה לי מאוד להירדם, אני מפחדת שברגע שאעצום עיניים הכל יתחיל מהתחלה. אני קופאת במיטה ולא יכולה להזיז אף איבר בגוף מרוב פחד, אני לא יכולה להתגונן. כשהייתי ילדה היו לי המון בעיות ריכוז בבית הספר בגלל החרדות האלה. לא יכולתי להתרכז בקריאה ובכתיבה, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות בעולם הזה כי הוא מלא בזוהמה. אף אחד לא הבין אותי, אף אחד אפילו לא ניסה... ההורים שלי, המורים שלי – כולם היו עסוקים בצרות של עצמם. ההורים שלי לא הפסיקו לריב בבית על כל שטות, המריבות שלהם היו קולניות ומלאות איומים, ואני פחדתי שהם ירביצו אחד לשני. הרגשתי שאני הולכת ונגמרת מבפנים. הפסקתי לאכול, וזה כמובן רק החמיר את המצב שלי. הייתי חלשה מכדי לבקש עזרה, וידעתי שממילא אף אחד לא יבין על מה אני מדברת. נכנסתי למצב של השלמה עם המצב, הפסקתי לשתף פעולה, לא תקשרתי עם אף אחד, בשיעורים הייתי מכונסת בתוך עצמי, ניסיתי ליצור לי עולם טוב יותר. המורה שלימדה אותי באותה תקופה שמה אותי על הכוונת שלה, היא התחילה לקרוא לי בשמות כמו "מעופפת" ו"מרחפת", היא לא יכלה להבין שאני על סף איבוד עצמי לדעת, היא לא הבינה שהיא יורקת אש לתוך באר מלאה נפט. יום אחד העזתי לענות לה, ומשם הכל התחיל להתגלגל: בית-הספר שלח אותי לאבחונים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, הוחלט שהתרופה שמתאימה לי היא ריטלין, כדי לעזור לי להגביר את יכולת הריכוז שלי. הורי לא הבינו בנושא הזה דבר, ולי לא היה כוח להתנגד. התחלתי לקבל את התרופה, ולאחר שלושה שבועות בלבד הגעתי לסף אשפוז מפני שניסיתי לגונן על עצמי עם סכין מטבח מפני נאצים שרדפו אחרי בכל הבית. כמובן שמיד הופסק השימוש בתרופה, אך לא הוסבר לנו מדוע התרופה הופסקה ומה הקשר שלה למה שקרה לי. אני, מצידי, נשבעתי שזה לא היה חלום, שנאצים באמת רדפו אחרי, אך אף אחד לא האמין לי. לאחר שהפסקתי להשתמש בריטלין נעלמו ההזיות, ואני חזרתי למצב הבסיסי שלי, לסיוטי הלילה הקבועים שלי. כיום אני יודעת שחוסר שינה גורם לי לדיכאון. אני לומדת לקראת בחינות הבגרות, אבל הרבה פעמים הדיכאון מנצח אותי ואני לא בטוחה שאוכל לעבור את הבחינות. בהדרגה התחלתי לוותר לעצמי: טוב, אז לא צריך תעודת בגרות. טוב, אז לא צריך לשרת בצבא. טוב, אז אני לא אתחתן ולא יהיו לי ילדים. ממילא אין לי כוח לעבור את המסלול הרגיל של כולם, אני מרגישה את עצמי זקנה וחלשה. יש לי חלום שחוזר על עצמו שוב ושוב: בחלום יש לי תינוק, אבל אמא שלי רוצה את התינוק לעצמה. היא אומרת שאם אני אגדל אותו – אזיק לו, ולכן היא לוקח אותו ממני. אני צועקת ובוכה, אבל שום קול לא יוצא מגרוני, ואני מתעוררת בבעתה גדולה. שירה קיבלה תמצית הומיאופתית ומצבה השתפר בהדרגה. במהלך תקופה של חצי שנה חל שיפור של 70% במצבה. מיטל, שם בדוי, ילדה בת 10: מיטל הגיעה לקליניקה שלי אחרי שאובחנה כילדה אוטיסטית-גבולית וכסובלת מבעיות קשב, ריכוז והיפראקטיביות. מיטל יכולה להעסיק עצמה מבוקר עד ערב בריצה ובטיפוס על חפצים. אם היא נאלצת לעמוד במקום אחד היא מעבירה את משקלה מרגל לרגל ללא הפסקה. כשהיא הולכת ברחוב היא מוכרחה לגעת בכל דבר שנקרה על דרכה. היא אוהבת לחבק כל אחד – מבוגרים וילדים, ואינה שמה לב אם הם מקבלים את חיבוקיה ברצון או לא. מיטל מחבקת חזק, אין לה מדד לכוח שהיא מפעילה, היא אינה יודעת אם היא מכאיבה. גם בקליניקה שלי היא אינה מסוגלת לשבת בשקט. היא מסתובבת מפינה לפינה, רוצה לגעת בכל דבר, למשש ולהרגיש. מיטל אוהבת מאוד צמחים, היא אוהבת לשתול, להשקות, לעדור, היא יכולה לבלות שעות ארוכות בעיסוק עם צמחים. יש לה נטייה לכסוס את ציפורניה, לקלף את עור האצבעות, ולגרום לעצמה פצעים בעור הפנים והקרקפת. היא מדברת מתוך שינה, לפעמים צועקת כל כך חזק עד שהיא עצמה מתעוררת מצעקותיה, אך אינה זוכרת מה הציק לה בחלום. מיטל עדיין מרטיבה בלילות. היא לומדת בכיתה מיוחדת אך לא מגלה עניין מיוחד בנעשה בכיתה ואינה משתפת פעולה. היא מגיעה לבית הספר בבוקר ומבלה את רוב שעותיה שם בישיבה סתמית ליד השולחן, מחכה לפעמון שיצלצל את הצלצול האחרון. המקצוע היחיד בו היא מגלה עניין הוא מתמטיקה – מיטל אוהבת מספרים וחישובים, ותרגילי חשבון. יש לה אישור מיוחד לצאת מדי פעם לחצר כדי לרוץ ולהשתולל מפני שהיא אינה מסוגלת לשבת במשך שעה שלמה בכיתה בלי לקום ממקומה.מיטל "מכורה" לשוקולד, היא מסוגלת לאכול חפיסות שוקולד שלמות. הוריה, שמודעים לצורך האדיר שלה בשוקולד נוהגים להחביא את השוקולד במקומות מסתור בבית, אבל מיטל יכולה להפוך את הבית כולו כדי למצוא חפיסה שהוחבאה ולאכול אותה בסתר. להוריה הומלץ על טיפול תרופתי בריטלין, אך הם ביקשו לבדוק אופציות נוספות לפני שיתחילו במתן התרופה. מיטל קיבלה תמצית הומיאופתית ומצבה השתפר ב – 50% כבר לאחר שבוע ימים. אודי, שם בדוי, ילד בן 12: אודי אובחן כילד מחונן בגיל צעיר מאוד. הוא ילד מרובה פנים – בבית מתנהג כמלאך למופת, אוהב לשבת שעות מול המחשב, לחקור, לשחק, לבדוק ולצייר. אך בכיתה אינו מסוגל לשבת רגע אחד במקומו, הוא זז ללא הרף, קם מכיסאו, אינו מבקש רשות מהמורה ויוצא החוצה על דעת עצמו, הוא אינו מהסס לתקוף ולהרביץ לילדים שלא נותנים לו את מבוקשו, ובאופן קבוע דורש מהם שישאילו לו חפצים אישיים חדשים שלהם.מצבם הכלכלי של הוריו מצוין, הוא אינו חסר דבר בביתו, אודי מוצף בכל דבר שכסף יכול לקנות אך הוא אינו סובל לראות דבר חדש אצל מישהו אחר זולתו, ותמיד רוצה אותו לעצמו. הוא אוהב סיכונים, אינו מכיר את המלה "פחד", הוא אינו מפחד ממבוגרים, מסמכות מענישה או מילדים חזקים יותר. כאשר הוא מתקוטט וסופג מכות הוא הופך לאלים יותר. לאודי יש בעיית ריכוז חמורה, הוא אינו יכול ללמוד לקראת מבחנים, אי אפשר לשכנע אותו להכין שיעורים. יש לו זיכרון מצוין ולכן הוא מצליח לשמור על רמת ציונים סבירה. מזה כמה חודשים הוא מטופל בריטלין, ומאז אכן חל שיפור ביכולת הריכוז שלו בכיתה, ואף בבית הוא משקיע זמן רב יותר בהכנת שיעורי הבית. אך השבוע הוא הכה מורה חדשה בבית הספר, וההנהלה השעתה אותו מבית הספר עד שהמקרה יטופל, ומאיימת לסלקו מהלימודים. אודי קיבל תמצית הומיאופתית מיוחדת. פרצי האלימות שלו חדלו לחלוטין, והרופא המטפל בו הפחית בהדרגה את כמות הריטלין שהוא מקבל. היום, שלושה חודשים לאחר תחילת הטיפול ההומיאופתי, הוא מתפקד ללא ריטלין, אינו אלים, הוא יושב בכיתה ולומד, הוא מציית למבוגרים ממנו ואינו לוקח חפצים שאינם שייכים לו. אודי הפך לילד אחר. * * * לאור מפגשי עם מקרים אלו ורבים אחרים החלטתי לחקור את הנושא לעומקו ופניתי לאנשי מקצוע שונים כדי לשמוע את חוות דעתם בנושא. יובל כרמי ,פסיכולוג קליני, מלמד במכללת "מדיטבע" ובירושלים, בעל ניסיון בטיפול בילדי אינדיגו: אדית: האם תוכל לשתף אותנו בניסיון שלך עם ילדי אינדיגו בהקשר להפרעות תפקוד שונות? מר כרמי: ילדי אינדיגו הם ילדים בעלי נטייה להתמכרות בכל מיני תחומים. הם משתעממים בקלות ולכן עסוקים כל הזמן בחיפוש אתגרים חדשים. אלה ילדים שמחפשים במיוחד קשרים אישיים עמוקים, הם יכולים לפתח תוקפנות ואדישות, פחדים ובעיות שינה, דיכאון ונטייה להתאבדות. אלה ילדים שנולדו עם איכויות אחרות, שונות, מיוחדות, הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ולא יסכימו שאחרים יקבעו עבורם את עתידם, הם לא יוותרו על זכותם לבחירה חופשית בכל הנוגע לענייניהם הפרטיים. אדית: אין זה מקרה שכיום קיימות מסגרות מיוחדות המותאמות לילדים כאלה. למשל בית הספר לאמנויות "תלמה ילין" בו למדתי אני, או בתי ספר דמוקרטיים בעלי שיטת חינוך פתוחה יותר. אלה מקומות ששמים דגש על הילד ועל איכויותיו. מר כרמי: זה נכון. בזמן האחרון קמו מספר בתי ספר ניסיוניים הדוגלים בשיטות חינוך שונות. בתי ספר אנתרופוסופיים, בתי ספר משולבים לילדים חילוניים ודתיים, או לדוגמה – בית ספר מיוחד הנקרא "בית הצייר" שמיועד לילדים הבאים מרקע משפחתי הרוס. בבית הספר הזה התלמידים מציירים, יוצרים במוסיקה, עוסקים באמנות פלסטית, ואני בטוח כי אם לא היו מאפשרים להם מסגרת מיוחדת כזאת שמתאימה לצרכים המיוחדים שלהם הם היו נפלטים מכל מסגרת רגילה אחרת ומתדרדרים לעולם הפשע והעבריינות. אדית: זאת אומרת שנשמה בעלת איכות גבוהה הייתה הופכת מיהלום לגוש פחם, מגאון לעבריין – אם לא היו מספקים לה מסגרת נכונה, והדבר הזה יכול לקרות לכל ילד ללא קשר לפוטנציאל האישי שלו. בעצם אתה אומר כי אם גוזלים מן הילד את יכולת הביטוי שלו כפי שהיא מתאימה לו הוא הופך לבומרנג היורה עצמו אל החברה בה גדל. מר כרמי: בהחלט. עוד תופעה שאני מתנגד לה ביותר היא סוגי האבחנות המקובלים היום כדי להגדיר מצבם של ילדים ומבוגרים. אני אינני נוהג להצמיד תוויות לאף אחד, לא למבוגרים וגם לא לילדים. אני לא מכנה אותם "היפראקטיביים" או "בעלי הפרעות קשב וריכוז" מפני שהנזק הנגרם לדימוי העצמי שלהם בגלל תוויות כאלה גדול ביותר, זהו נזק מתמשך שמלווה אותם לאורך כל חייהם. אדית: זה אחד הדברים הקשים ביותר שנלחמתי בהם כל חיי, הצורך של אנשים ו"מומחים" להדביק עלי את התווית הנכונה. התווית "אנורקטית" או "בולימית" שמצמידים לבנות שנפלו קורבן להפרעות-אכילה קשה להן אפילו יותר מהמחלה עצמה, מפני שהיא מקבעת וכובלת אותן כל חייהן לתווית הזאת. האבסורד הוא שהחברה רוצה להחזיר אותן למוטב, להחזיר אותן לחיים נורמאליים ולהרגלי אכילה רגילים, אבל בו בזמן מדביקה להן כינויים שמתנוססים על מצחן כמו שלטי-ניאון מסנוורים. לשֶם ולכותרת יש פוטנציאל לחנוק כל נשמה, ואת זה אני יכולה להגיד כילדת אינדיגו. הרי לילדי אינדיגו יש יכולת לחוות את החיים בכלל ואת קיומם בפרט באין-ספור דרכים וצורות, אך כל זאת בתנאי שהם לא נדרשים לקבע אופן חשיבה אחד ולהשתעבד רק לו. החופש להיות מי שהם הוא מקורו של הניצוץ היצירתי והגאוני שלהם, ושל אינספור הרעיונות וההמצאות המתרוצצים במוחם. אם כן, מה אתה נוהג לעשות כאשר מגיע אליך ילד לטיפול, כיצד אתה נמנע מלסווג אותו ככזה או אחר? מר כרמי: כשמגיע אלי ילד, נער, או מתבגר, אני נוהג להתייחס אליו כמי שסובל מפוסט-טראומה, וכך גם אני פונה אליו. המינוח הזה לא שם תווית על אף אחד, הוא מתאים בעצם לכולנו. אין אחד שלא עבר טראומה כלשהי בחייו, ולכן כולנו סובלים במידה זו או אחרת מפוסט-טראומה. בצורה כזאת אני מעביר לו את המסר המיידי שאומר "אתה בסדר", אלא שחווית טראומה. לכל אחד יש דרכים משלו להתמודד עם טראומות, יש כאלה שהופכים היפראקטיביים, יש שמפתחים בעיות קשב וריכוז, אבל אלה רק סימפטומים, ואת הטיפול עצמו צריך לכוון אל הגורם, אל הטראומה. אדית: תן לי דוגמאות להפרעות קשב וריכוז, להיפראקטיביות, לאוטיזם ולדיסלקציה. מר כרמי: הפרעת קשב וריכוז קיימת בכולנו במידה זו או אחרת. מי שמאובחן כיום כבעל הפרעה בתחום זה הוא בעצם ילד בעל רמת קשב גבוהה מאוד לעצמו. ילד כזה, היושב בכיתה ומשתעמם יתכנס לתוך עצמו ויעשה משהו אחר כדי להפיג את השעמום. מבחינת מערכת החינוך הוא אינו עושה מה שהוא צריך, אבל אנחנו חייבים לזכור שהוא אינו "משתעמם מרצון". לכן, אני רואה את הבעיה במורים, בשיטת החינוך, ובדרך בה הם מלמדים. הרבה מורים מקובעים עדיין בשיטות הוראה ישנות, הם מלמדים בצורה משעממת, ללא גיוון וללא עניין ואין זה פלא שדווקא בכיתותיהם מצויים תלמידים רבים שמאובחנים כלוקים בהפרעת קשב וריכוז. אם המורה הניצב מול הכיתה הוא אדם יצירתי, ודרך ההוראה שלו מעניינת ומגרה את כל החושים – לא תמצאי בכיתתו ילדים בעיתיים. בתי ספר ומורים, ראוי להם שיבדקו ויבחנו את עצמם ואת שיטות ההוראה שלהם לפני שהם מטילים את האחריות לרעש בכיתה על הילדים עצמם ועל הוריהם, הנמצאים בלחץ גדול מצד מערכת החינוך התובענית. אדית: ומה לגבי הילדים ההיפראקטיביים? מר כרמי: ילדים היפראקטיביים זקוקים לפעילות נוספת, ולדרך חוקית ומותרת לשחרר אנרגיה. יש לחץ גדול מצד מערכת החינוך על הורים רבים לתת לילדיהם ריטלין, אשר עוזר במקרים בודדים בלבד. רופא מסוים (שלא אנקוב בשמו) החליט דווקא שלא לתת ריטלין אלא לחקור מה הסיבה האמיתית לבעיה, והוא גילה שבכל פעם שמגיע אליו ילד המאובחן כהיפראקטיבי וכסובל מבעיות קשר וריכוז – נמצא לה הסבר וסיבה פיסיולוגית אשר אפשר להתגבר עליה ללא ריטלין. הריטלין ניתן כאשר אין רצון להתאמץ ולעשות אבחון עמוק ומקיף יותר כדי לגלות את שורשי הבעיה. יש לזכור שכל התרופות הפסיכיאטריות (כולל ריטלין) הנן סמים לכל דבר, אמנם "סמים חוקיים", אך גם הם משפיעים בצורה פסיכו-אקטיבית על המוח. נכון, גם סוכר וקפאין הנם חומרים ממכרים הפועלים כמו סם על המוח, אך אף אחד לא עושה דבר נגד השימוש בהם. ידוע לנו כי סוכר וקפאין גורמים לתופעות היפראקטיביות אך אף אחד במערכת החינוך לא אוסר על השימוש בהם. ילד אשר סיממו אותו בריטלין יחשוב, ובצדק, כי אם הסם הזה השפיע עליו בהיותו צעיר – מדוע שלא ינסה לקחת סם חזק יותר, אפקטיבי יותר, כאשר הוא גדל. ואכן כך הוא עושה פעמים רבות, ולנו אין זכות לבוא אליו בטענות, מפני שהאחריות למצבו מוטלת עלינו. ילדים האינדיגו מחוננים יותר, ולכן הם זקוקים לגירויים רבים יותר. פעמים רבות זה המקור לאבחונם המוטעה כילדים בעלי הפרעות קשב או היפראקטיביות. הם נוטים מטבעם להתמכרויות ולכן הם מתדרדרים בקלות רבה לסמים קשים יותר מריטלין. הם יתחיל לצרוך גראס מפני שהוא מוסיף להם את הגירוי לו הם רעבים, ואת ההיפראקטיביים מביניהם הוא מרגיע. בסופו של דבר מדובר בילדים שלא מוצאים עניין בלימודים מפני שהם חכמים "מדי", הם זקוקים להמציא לעצמם תסריטים חדשים ומעניינים כדי לא להשתעמם, והסם עושה זאת עבורם. אך הפתרון האמיתי עבורם צריך להיות כזה שילמד אותם להגיע לפנימיות העמוקה שלהם, ואל הגרעין היצירתי הטמון בהם. אדית: מסתבר שזה לא ממש משתלם להיות חכם יותר מהמבוגרים... הפסיכיאטריתהומאופתית דר אירירה: מטפלת בחוול במחלות נפש רק באמצעות הומיאופתיה. מטפלת בילדים מרגע לידתם ועד הגיעם לגיל 24.בבית חולים בקראקס, ונצואלה, שם ערכה מחקר על הומיאופתיה קלאסית בהקשר למחלות נפש. הפקולטות ללימודי רפואה באוניברסיטאות "הרוורד" בבוסטון, "סטנפורד" בקליפורניה ו – "UCLA" בסן-פרנסיסקוהזמינו אותה ללמד אצלם הומיאופתיה. אדית: מהניסיוןשיש לך בטיפול בילדים ובנוער ומהמחקרים שערכת על ההומיאופתיה בהקשר להפרעות התנהגותיות, האם תוכלי לשתף אותנו ולהעמיק את הבנתנו בנושאים אלה של ילדים היפראקטיביים, בעלי הפרעות קשב וריכוז ואוטיזם. גב. אירירה: היפראקטיביות היא סימפטום נלווה, כמו גם – PDD , ADHD ו – ADD . גם אוטיזם אינה מחלה אלא רק סימפטום. כל ילד אוטיסט עובר תהליך של ADD . אדית: תמיד טענתי שיש אפשרות לשנות ולתקן לגמרי מחלות קשות אם יודעים איך לגשת אליהן בחוכמה. מניסיוני האישי וההומיאופתי אני מכירה מקרים כאלה, ואף הייתי עדה לתיקונים של סימפטומים קשים יותר מהיפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז. לדעתי יכול להיות תיקון מלא גם לסכיזופרניה, למאניה-דפרסיה, לאוטיזם, ואף לסוגים מסוימים של סרטן בדרגות חומרה שונות. ראיתי זאת לא פעם מתרחש מול עיני. מה דעתך בנושא? גב. אירירה: עבדתי עם ילדים אוטיסטים כ – 11 שנים, ואת כל שאר מחלות הנפש אני מכירה כבר 20 שנים. אני מטפלת בסכיזופרניה ומרפאה גם חולי מאניה-דפרסיה, ואף חולי סרטן בעזרת ההומיאופתיה. אדית: האם את יכולה, אם כך, להסביר מדוע קשה כל כך לציבור לקבל את ההומיאופתיה והבין עד כמה היא יעילה וטובה? גב. אירירה: אנו רגילים לחשוב שסימפטומים הנם דבר רע. ההומיאופתים יודעים כי סימפטומים של מחלה אינם אלה דרכו של הגוף לחיות עם חוסר האיזון הקיים בו. ההומיאופתיה מבוססת על משנתו של ד"ר האנמן, הוא זה שאמר שה"וייטל פורס" (כוח החיות) הוא הגשר המחבר בין הגוף לנשמה. זו נקראת "צ'י", "קי", או "פארנה" אצל העוסקים ביוגה. אדית: הכוונה ב"וייטל פורס" היא לכוח החיים, לאנרגיה שבטאי-צ'י ובעוד אומנויות לחימה. לאנרגיה הזאת יש עוד שמות רבים: "רייקי-הילינג", "אנרגית-האור" ועוד ועוד. גב. אירירה: אכן. ה"וייטל-פורס" הוא אנרגיה הנותנת לגוף אפשרות להתקיים. זו האנרגיה שעוזבת אותו כשהגוף מת. חשוב להבין מה קורה כשההומיאופתיה נוגעת ב"וייטל פורס" השוכן בגוף ומגרה אותו: ה"וייטל פורס" מחזיר את האיזון לגוף כך שיוכל לעזור במימוש תפקידו הרוחני של האדם בעולם הזה. אם אין לנו גוף בריא אנו לא יכולים לממש את תפקידנו בעולם. ה"וייטל פורס" מעניק לגוף כוח לרפא את עצמו, וכל זאת למען מטרה אחת: כדי שכולנו נוכל להמשיך בעבודה אשר לשמה הגענו לעולם. זו הסיבה שהומיאופתים אינם רואים בסימפטומים כגון היפראקטיביות ומכלול הפרעות הקשב והריכוז סימן רע. אלה עבורם אך ביטוי ושיקוף של ה"וייטל פורס" המופיע בתודעה ובגוף. ביטויו של ה"וייטל פורס" מתרחש בתחילה בתודעה הפנימית, ואחר-כך בגוף, והסימפטומים האלה הם שמדווחים לנו כי הגוף מבקש להחזיר את עצמו לאיזון. בסופו של דבר – אילו לא היינו מסוגלים לראות את הסימפטומים האלה לא הייתה נמצאת לנו דרך עבודה. אדית: האם הסימפטומים מצביעים על חיים בתוך הגוף, על מלחמה המתחוללת בתוכו, ממש כמו מלחמתן של כדוריות הדם הלבנות שנלחמות בחיידקים פולשים? גב. אירירה: בהחלט. עצבנות, היפראקטיביות, איבוד תיאבון או תיאבון מוגבר, עצבות, פסוריאזיס, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות למידה והתפתחות – כל אלה הנם סימפטומים המראים על חיוניות ועל ניסיון פנימי של המערכת כולה להגיע למצב מאוזן. אדית: האם את יכולה להתייחס להפרעות המיוחדות לילדים ולנוער, ולהסביר ביתר העמקה את תופעת כפיית הריטלין הפושטת בכל מוסדות החינוך? גב. אירירה: תהליך זה מתרחש בכמה מישורים בו זמנית. מצד אחד מורים רבים חסרים את היכולת לסבול כל תופעה חריגה, ומצד שני, בחמישים השנים האחרונות יותר ויותר ילדים הופכים להיות היפר אקטיביים או מאובחנים כסובלים מהפרעות קשב ריכוז ותקשורת. כל מערכת החינוך נמצאת במגמת קריסה, זו הסיבה לכך שמורים רבים חסרי סבלנות. אנו רואים גם יותר ויותר ילדים אוטיסטים מבעבר, תופעה המתפשטת דווקא בעולם המודרני. יותר ויותר ילדים אוטיסטים נולדים במדינות מפותחות להורים אינטליגנטים. לעומת זאת אנו נוטים יותר ויותר לשלב ילדים "בעיתיים" בחברה "נורמאלית", לא עוד דוחקים אותם לפינה ומחביאים אותם מעין רואה. אפשר לומר כי החברה המודרנית מגלה יותר סבלנות וסובלנות לבעיות נפשיות, אך למרות שיותר ילדים בעיתיים משולבים בבתי ספר רגילים אנו מגלים כי בחמישים השנים האחרונות יש יותר ויותר ילדים חולים. מדוע? בגלל סוגי המזונות הממלאים את גופו של הילד, ובגלל רמת הלחצים ההולכת וגדלה עליו. אדית: תזונה יכולה לשנות ולהשפיע הרבה מאוד בהפרעות מסוג זה. מדוע הורים ומורים אינם מקפידים יותר על נושא התזונה? ידוע לנו כי סוכר הוא אחד הגורמים הראשונים להגברת ההיפראקטיביות, אך אנו איננו מנוסים בהצבת גבולות לילדים בכל הנוגע לממתקים ולסוכרים. לדעתי כל אלה צריכים להיות מוגבלים כבר מגיל צעיר מאוד, אפילו מינקות. אם היה הדבר בידי והייתי יושבת במשרד החינוך, הייתי לבטח מכניסה למערכת השעות שיעורי תזונה כדי ללמד הילדים למה גורם המזון שהם אוכלים. הייתי מתעקשת ללמד אותם להיות אחראים ו"לקחת פיקוד" על גופם ועל המזון שהם מכניסים בו. הייתי פותחת כיתות מסוג זה גם להורים. לדעתי כל הפרעות האכילה היו נמנעות בצורה זו. הרי ילד המורגל מינקות לקבל ממתק כדי שיפסיק לבכות גדל עם התניה שמתפתחת מאוחר יותר להפרעה חמורה. זהו הפתרון הזמין והקל ביותר עבור הורה הרוצה לזכות במהירות בשקט, פיתרון מהיר בהרבה מאשר בירור הסיבה שהביאה לבכי. זו אותה צורת חשיבה שמביאה מורים, רופאים והורים לפיתרון המהיר של הריטלין, וצורה זו של הצגת פתרונות מהירים מוטבעת גם בילד. הוא גדל להיות צרכן תרופות כרוני גם כאשר אין בהן צורך אמיתי, ואינו מנסה אפילו לחפש את שורשיה העמוקים של הבעיה. כך קורה גם בהתניות הקשורות למזון: שוקולד, גלידה, עוגות וממתקים הנם פתרונות מהירים אך חסרי שליטה שנועדו לסיפוק רצון, או למילוי חסך באהבה או במתיקות הנעלמת מחייו של הילד ככל שהוא מתבגר. המתיקות שהורעפה על התינוק החמוד בינקותו מתחלפת בדרישות אינסופיות ובלחץ חברתי עצום. גב. אירירה: זה נכון מאוד שיש קשר בין תזונה בילדות המוקדמת להפרעות אכילה. כל ילד צריך שיתאימו עבורו דיאטה אינדיבידואלית, אני עושה זאת בשילוב עם התאמת תמצית הומיאופתית על פי בדיקות דם ושתן. בדרך כלל אני ממליצה לכל ההורים, ללא יוצא מן הכלל, להוציא מהתפריט את המאכלים המכילים סוכר לבן. לאלה שעדיין כמהים לאוכל מתוק אני ממליצה לפנות לארגוני הסוכרת כדי לבדוק איזה מוצרים מתוקים אינם מכילים סוכר לבן. אדית: אני שולחת את האנשים לחנויות הטבע, שם אפשר למצוא היום הרבה תחליפים לסוכר – עוגות, גלידות, שוקולד וחלבה ללא סוכר. גם נושא בדיקת התגובה למזונות מסוימים חשובה מאוד בעיני – אני מבקשת מכל האנשים המגיעים אלי להיבדק ולגשת עם תוצאות הבדיקות לתזונאי. יש מעבדות שיכולות לקבוע על סמך בדיקת דם איזה מזון רעיל לגוף מסוים עד כדי כך שיגרום להפרעות רבות במערכת שלו, ואיזה מזון אינו מתאים לסוג הדם של הילד. כיום יש בארץ גם מומחים שיודעים לאבחן ולהתאים לילד דיאטה מיוחדת רק לו. לדעתי אלה הם הכללים הבסיסיים שהורים צריכים ללמוד, גם על עצמם, כדי שיוכלו לספק את התנאים המרביים לצמיחה ולהתבגרות נכונים של ילדם. הורה שבעצמו צורך "ג'אנק-פוד" לא יכול להקנות לילדו כלים לתזונה נכונה ובריאה, בדיוק כפי שלהורה מעשן אין זכות לאסור על ילדו לעשן. רק ילדים שעוסקים למזלם בספורט, מתוודעים במסגרות הספורטיביות השונות לנושא התזונה הנבונה. עוד נקודה שאני משתדלת להבהיר להורים שפונים אלי היא שבהומיאופתיה אין כלל אחד התקף לכל מי שסובל מאותו הסימפטום, בין אם הוא ילד או מבוגר. כל אדם מקבל תמצית שונה בדיוק כפי שתזונה נכונה צריכה להיות מותאמת אישית לכל אדם ואדם. גב. אירירה: כל זה נכון מאוד. ההומיאופתיה רואה מספר ילדים היפראקטיביים שמפגינים כלפי חוץ אותם הסימפטומים, אך כל אחד מהם יקבל תרופה אחרת. ההומיאופתיה רואה בהיפראקטיביות רק סימפטום, אך הילד עצמו הוא יחיד ומיוחד – הוא אוכל אחרת, הוא ישן בצורה אחרת, הוא מתנהג באופן שונה ועוד. אך עלינו, ההומיאופתים, לזכור תמיד שהתרופה ההומיאופתית לא תשפיע לעומק אם לא נביא בחשבון את המיאזמה. אדית: האם תוכלי להסביר במלים שלך מהי המיאזמה, כדי שגם הקוראים יבינו מה חשיבותה? גב. אירירה: "מיאזמה" היא נטייה קולקטיבית, משפחתית, אישית. היא הבסיס האנרגטי הקיים בנו עוד לפני שהמחלה נוצרת. היא מקבילה לאדמה, למצע הראשוני, לפני שמזבלים אותה. המיאזמה היא תהליך דינאמי שיש לו מספר דרכי פעולה. אנו לומדים עליה מתנועות הגוף, והיא יכולה לגלות לנו מראש שילד מסוים עלול לפתח היפראקטיביות, אחר עלול לפתח אוטיזם, והשלישי הפרעות קשב וריכוז. אדית: מה את נוהגת לעשות כשמגיעים אליך הורים הנתונים תחת לחץ רופאים ומורים לתת לילדם ריטלין? גב. אירירה: ככלל, הורים צריכים להיות חזקים מאוד, ולזכור שתמיד יש דברים נוספים שאפשר לעשות לפני שמחליטים על ריטלין כתרופה. כל המטופלים המגיעים אלי באים בגלל לחץ שמופעל עליהם מצד בית הספר, וככל שהם דוחפים אותי יותר לתת את המרשם לריטלין –כך אני נמנעת. אני עוקבת אחר כל ההתפתחויות בתחום התרופות, ואני נמנעת לתת תרופות פסיכיאטריות מתוך בחירה, דווקא משום שאני מכירה את סוג האנשים המחפשים אחר פתרון תרופתי. בבתי חולים בצרפת אני מלמדת איך להימנע משימוש בתרופות פסיכיאטריות משום שאני מכירה את ההומיאופתיה הקלאסית, ואני יודעת כי השפעותיה אפקטיביות יותר. מדי שנתיים אני נוסעת לכנס הפארמקולוגיה הגדול והמעודכן ביותר בעולם בתחום התרופות הפסיכיאטריות המתקיים בארה"ב, שם אני מכירה ולומדת על כל התרופות החדשות הנמצאות בשוק, כמו כל עמיתי הפסיכיאטרים. אך אני עושה זאת כדי להיות חופשית יותר בבחירה שלי, ואני משוכנעת כי ההומיאופתיה עדיפה על תרופות פסיכיאטריות לטיפול במחלות נפש. אדית: את במיוחד צודקת כשמדובר ברגישות-יתר, ובילדים בעלי מערכת עצבים חשופה שקולטים ורואים הכל. לילדי אינדיגו יש בעיה גדולה בגלל סוג ראיית העולם אתה הם נולדים. הם דומים בעיני לחיות מסוימות שיכולות לראות בו זמנית את מה שלפניהם ומה שמסביבם ומאחוריהם. ילד אינדיגו מסתובב בעולם עם חיישנים גלויים, הוא קולט כמו רדאר, אותות שמגיעים אליו ממרחקים גדולים, אפילו מארצות שמעבר לים, וכל זאת אפילו ללא צורך בדיבור. ילד כזה יכול לחוש אסונות טבע שעומדים להתרחש, ואלה יבואו לידי ביטוי בגופו בצורת סימפטומים רגשיים ופיסיים זמן רב לפני שהאסון עצמו מתרחש. אחר כך, לאחר שהידיעה על אסון טבע כזה או אחר מגיעה לציבור חולפים כל הסימפטומים שלו כלא היו, אך לפני כן הוא ייראה כ"חולה" לכל דבר. ילד כזה יכול להרגיש, כמו חיה, גל צונאמי מתקרב כאשר הוא עדיין במרחק קילומטרים רבים מהחוף. ילד כזה מכיל בתוכו את כל גוני הקשת של הטוב והרע, והם מתקיימים בתוכו בו זמנית וללא סתירה. הוא יכול להיות ידיד-נפש של עבריינים, לאהוב ולקבל אותם ואפילו להבין אותם, הוא ירצה לעזור להם מתוך הקרבת נפש עצומה. התייחסותו למין האנושי נובעת ממקום נקי וטהור, שאינו מודע להימצאותם של אנשים מסוג אחר, כאלה שנושאים בתוכם רוע. כל עוד לא מלמדים את הילדים האלה צורת התבוננות אחרת הם יראו את כל העולם דרך עיני המלאך שלהם, וימשיכו לרחף עטופים בצעיף אור ולהשליך על כולם את האנרגיות החיוביות שלהם, ואת החמלה והרחמים שבתוכם, משום שהם בטוחים שכל המין האנושי דומה להם. אלה ילדים שחשופים לניצול ולפגיעה על ידי מי שמוצאים בתמימות שלהם קרקע טובה להיזון ממנה. ילד אינדיגו חייב ללמוד לשתוק ולהסתיר את האוצר הפנימי ואת הידע שלו כדי לא לאיים על סביבתו, וכדי שלא יעורר עליו קינאה שתכשיל אותו בעתיד. החברה המודרנית שלנו לא אוהבת "אנשי מולטי מדיה" בעלי כישורים באין-ספור תחומים. החברה המודרנית אינה מסוגלת להתמודד עם ריבוי כישרונות אצל אדם אחד, וזו בדיוק הסיבה לכך שילדים כאלה מאובחנים בטעות כהיפראקטיביים. הם דומים לקרוסלה שמסתובבת במהירות, הם רוצים לגעת בכל ולחוות הכל, ואינם מסוגלים להתמקד בדבר אחד בלבד. מי שמסתכל עליהם מבחוץ מסתחרר בעצמו רק מעצם הקרבה לאנרגיות שלהם, אך בתוכם הם בעצם שבויים של הקרוסלה המסתובבת ללא הפסקה. הם נמצאים בלב עין- ההוריקן, וזהו ביתם האמיתי. הם מהווים בגופם מוליך חזק מדי של אנרגיה, והחברה המודרנית של היום עדיין אינה מודעת לקיום הזן הנדיר שלהם, ואינה יודעת כיצד להשתמש באופן נבון בידע ובאנרגיה שלהם. תשובת החברה לילדי האינדיגו היא הפחתת כמות האנרגיה שלהם ותכולתה, כדי שיתאימו לנורמות שלה. גם אופן התמסרותם המוחלט ומוכנותם להקרבה בכל עת הן תכונות חיוביות שעלולות להיות מנוצלות לרעה על ידי החברה. ילדי האינדיגו רואים את כלל האנושות כיהלומים שצריך לטפח, כנשמות של הבורא שצריך לחמול עליהן ולאהוב אותן, לתת ולעזור ולרחם עליהן. ילדי האינדיגו אינם יודעים איך להפעיל מערכות הגנה כדי לחסום רוע. פעם אחרי פעם הם ייתנו אמון באנשים הלא נכונים וייפגעו מהם, ובכל זאת לא יטמיעו את ניסיון ההתמודדות עם הרע. עבור ילדי האינדיגו – קבלת העובדה כי יש רוע בעולם כמוה ככוויה שאת צלקתה הם ישאו במשך כל חייהם. על מנת שילדי האינדיגו יוכלו לשרוד בעולם וילמדו להיות חלק ממנו, הם חייבים לקבל הגנה מהמבוגרים האחראים עליהם. אני זוכרת שזה היה הדבר העיקרי לו הייתי זקוקה כילדה: הגנה מפני העולם. ילדי האינדיגו צריכים מבוגר תומך לידם שילמד אותם להבחין מי אדם טוב ומי דורש את רעתם, שילמד אותם כיצד לשים גבול לרצונם הטבעי לתת ולעזור ללא הפסקה, שילמד אותם להעניק – אך לא על חשבון עצמם. ילדי האינדיגו זקוקים למבוגר שילמד אותם לפתח סוג אגו שיכול להגיד: צרכי שלי קודמים, אחר כך אעזור לאחרים. ילדים כאלה שאינם יודעים לעשות את ההפרדה בינם לבין העולם נתונים בסכנה מתמדת לחייהם, תמיד יימצאו כאלה שיבקשו לנצלם לרעה. ההומיאופתיה יכולה לעזור מאוד בתחום זה. היא הצילה את חיי, ואני בטוחה שהיא יכולה להציל מיליוני ילדים נוספים בעולם עם אותן תכונות גנטיות. ד"ר אולגה קיפניס, רופאת ילדים, סניף קופת חולים לאומית, יד אליהו, תל אביב: אדית: כרופאה העובדת עם ילדים עד גיל 16 את נתקלת בוודאי בילדים רבים המגיעים אליך עם הפרעות תקשורת, קשב, ריכוז, היפראקטיביות ועוד. ספרי לי מה המלצתך לטיפול בתחומים אלה, ומה את רואה בתצפיותיך על ילדים אלה במהלך הטיפול. אדית: כרופאה העובדת עם ילדים עד גיל 16 את נתקלת בוודאי בילדים רבים המגיעים אליך עם הפרעות תקשורת, קשב, ריכוז, היפראקטיביות ועוד. ספרי לי מה המלצתך לטיפול בתחומים אלה, ומה את רואה בתצפיותיך על ילדים אלה במהלך הטיפול. ד"ר קיפניס: חלק גדול מהילדים המגיעים אלי כבר מטופלים ב"ריטלין" או ב"קונצרטה" (תרופה זהה שטווח זמן פעולתה שונה), אך חלקם ילדים להורים שמסרבים לתת להם ריטלין. אדית: האם הבחנת בתופעות לוואי אצל ילדים המטופלים בריטלין או בקונצרטה? ד"ר קיפניס: ריטלין עוזר לילדים לפתור את בעיית הריכוז, אך ברוב המקרים התופעה חוזרת ברגע שהם מפסיקים לקחת את התרופה. אדית: לו היית יודעת שההומיאופתיה יכולה להחזיר את הילד למצב מאוזן ותקין ללא תופעות לוואי, מצב אשר לא יחזור לקדמותו כאשר הילד יפסיק לקבל את התמצית ההומיאופתית – האם היית ממליצה לשלוח ילדים כאלה להומיאופת? ד"ר קיפניס: כן, בוודאי. אני מעדיפה לתת לילדים טיפול טבעי ולא כימי. אם ההומיאופתיה יכולה להראות ניסיון ואינדיקציה להצלחה בתחומי הטיפול בהפרעות מסוג זה – אפנה את המטופלים שלי לקבל עזרה מהומיאופת. תמיד האמנתי בבדיקת דרכים שונות לטיפול. אני מעוניינת מאוד לראות תוצאות טיפול הומיאופתי בהשוואה לטיפול בריטלין על קבוצת ניסוי. אדית: בקליניקה שלי יש הרבה ילדים שנמצאים בתהליך תיקון הומיאופתי כדי להקל עליהם בסוג זה של בעיות. גם אצל הומיאופתים אחרים תמצאי הרבה דוגמאות ותיאורי מקרים מסוג זה. הצלחת ההומיאופתיה מוכחת, יש הרבה הורים אשר יהיו מוכנים לאשר זאת, גם מורים ובתי ספר שחזו במו עיניהם את תוצאות התיקון ההומיאופתי על ילדים המאובחנים כסובלים מבעיות התנהגותיות. האם כל אלה מספיקים כדי שתשקלי לשלוח ילדים להומיאופת, וכדי שתקבלי אותם מאוחר יותר בקליניקה שלך, בזמן תהליך התיקון או לאחר שיסתיים, ותוכלי להיווכח ולאשר את כל מה שסיפרתי לך עתה? ד"ר קיפניס: אשמח לעשות זאת. כפי שציינתי אני בעד כל ניסיון טיפול שאינו על בסיס כימי. אני מעוניינת מאוד לדעת אם קיימת אפשרות לעזור באמצעות ההומיאופתיה גם לילדים עם בעיות התנהגות קשות יותר, ילדים המטופלים ב"רספירידל" (תרופה אנטי-פסיכוטית המיועדת לטיפול בחולי סכיזופרניה). אדית: אל הקליניקה שלי מגיעים ילדים עם בעיות אלימות קשות, התנהגות חסרת גבולות שאי-אפשר לשים לה רסן, ילדים עם נטייה לנשוך את עצמם, כאלה המסַכנים עצמם ואת הסובבים אותם (לעתים אף במודע) ורודפים כל הזמן אחר אתגרים מסוכנים, ילדים שהתדרדרו לסמים קשים, ילדים שפרקו כל עול, שנפלטו ממסגרות החינוך ולאף אחד אין שליטה עליהם. הם אינם מפחדים מאיש, סמכות אינה מהווה גורם מרתיע עבורם, הם לא חוששים מהשלכות מעשיהם או מעונשים. אלה ילדים שכביכול נולדו עם "לב קשה", והחברה בה הם חיים מחפשת נואשות פתרון עבורם. פעמים רבות מדובר בילדים שהתפתחותם המינית הקדימה לבוא, וגם זו אחת הסיבות לבעיות שהם חווים בחברת בני גילם, הם נוטים לאוננות מופרזת או לחשפנות בציבור, לעיתים הם אוכלים בכוונה דברים שאינם אכילים, ועוד ועוד. ד"ר קיפניס: עד עתה הייתי משוכנעת כי הילדים הללו אשר את מתארת זקוקים לטיפול פסיכו-נוירולוגי מסודר ורציני, אך אם קיימת אפשרות אחרת לעזור להם – אשמח להכיר, לבדוק ולנצל אותה. יהודה קורן, סגן יושב ראש "עמותת מגן" לזכויות אנוש בישראל, החוקרת וחושפת מקרי הפרה של זכויות האדם בתחום בריאות הנפש: אדית: ספר לי על הניסיון שצברת בנושא הטיפול בילדים באמצעות ריטלין. אדית: ספר לי על הניסיון שצברת בנושא הטיפול בילדים באמצעות ריטלין. מר קורן: במהלך שש השנים בהן אנו נאבקים למען זכות הבחירה בשימוש בריטלין פגשתי למעלה מ – 600 משפחות שהגיעו אלינו. רובן לא ידעו כי ריטלין הוא סם מסוכן. ההורים אינם מעודכנים באשר לתופעות הלוואי האפשריות של תרופה זו, אשר לא כולן הנן תופעות נראות לעין. כרגע יש כ – 72 תופעות אשר עדיין נחקרות, השפעותיהן אינן ידועות, והמחקר עליהן עדיין בעיצומו. פגשתי הורים שאיימו עליהם כי אם לא יתנו לילדם ריטלין הוא יאולץ לעזוב את בית הספר. ב – 40% מהמקרים שפגשתי התברר שילדים אלה כבר הושעו מהלימודים לתקופות שבין יום אחד לשבוע כחלק מהאיום המופעל על הוריהם. פגשתי ילדים שדווקא בעקבות השימוש בריטלין הפכו לאלימים יותר והושעו לחלוטין מבית הספר. על הפרדוקס הזה אף אחד לא טורח לספר להורים: אף אחד לא מזהיר אותם כי ריטלין עלול להגביר את התנהגות אלימה, ובסופו של דבר אותה התרופה, אותו סם – ריטלין – הוא שמביא לסילוקם ממערכת הלימוד. אף אחד גם לא מספר להורים כי תהליך הגמילה מריטלין עלול לעורר מחשבות אובדניות ואף להביא ילדים לניסיונות התאבדות, ממש כפי שקורה בתהליך גמילה מסמים אחרים כגון קוקאין. אדית: איך פועלת העמותה שלכם בנושא? מר קורן: אנחנו פועלים לצד ארגונים נוספים הפעילים בעולם כולו למען חקיקת חוק שיאסור על בתי ספר ומורים להתנות את המשך הלימודים במתן תרופה זו או אחרת. הפסיכיאטרית, פרופ' נורה וולקוב מארגון ה – DEA , הארגון האמריקאי למלחמה בסמים, פרסמה כתבה בה היא טוענת שריטלין וקוקאין פועלים על המוח באותו אופן בדיוק. לדבריה ריטלין אף מזיק יותר מקוקאין. בנוסף לכך, ועדת האו"ם למען זכויות הילד בעולם בדקה ומצאה כי 17.000.000 ילדים ברחבי העולם מטופלים בריטלין, וממש לאחרונה גיבשה ועדה זו הודעה פומבית ופרסמה אזהרה חמורה כנגד הצמדה פזיזה של תוויות פסיכיאטריות לילדים כלוקים בהפרעות קשב ריכוז והיפראקטיביות, הגוררת אחריה מתן סמים מסוכנים כמו ריטלין. מה – 29.9.2005 הורה ה – FDA (רשות המזון והתרופות האמריקאית) לשים תווית אזהרה במסגרת שחורה ובולטת על כל חפיסות הריטלין, כפי שנהוג לעשות לגבי תרופות מסוכנות נוספות, זאת בעקבות מקרים של ילדים שמתו כתוצאה מהשימוש בריטלין או התאבדו. שתי תרופות נוספות שהוצאו מסל התרופות הן "אדרול" ו"סטרטה" שהיו בשימוש עד לפני שנה, וגרמו למותם של ילדים רבים שקיבלו אותן כתרופה לטיפול בהפרעות נפשיות. אדית: היכן עומד תהליך החקיקה היום? מר קורן: כרגע נמצאות על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק: האחת עוסקת באיסור להתנות המשך לימודים במתן תרופות פסיכיאטריות. השנייה היא הצעת חוק לאיסור השימוש בסמים מסוכנים בילדים מתחת לגיל 18 בבתי הספר לפני שנערכות להם בדיקות מקיפות כדי לאשר או לשלול מחלות פיסיות נסתרות (כגון מחסור בוויטמינים, הרעלת אלומיניום ועופרת), וגם בדיקות רקע סוציאליות כדי לברר תמונה משפחתית מלאה (הורים גרושים, מוות במשפחה וכדומה). על-פי הצעת חוק זו ניתן יהיה לתת לילד טיפול בתרופות כימיות רק לאחר שנבדקו כל האופציות הטבעיות האחרות: שימוש בטכניקות למידה, הומיאופתיה, צמחי-מרפא, עיסויים, תזונה נכונה, פעילות פיסית ועוד. ד"ר שולמית לוריא, מומחית לרפואת המשפחה, מטפלת בקופ"ח כללית ובמרפאת אוניברסיטת תל אביב: ד"ר לוריא: מגיעים אלי ילדים רבים עם בעיות למידה קשות המטופלים בריטלין או שאינם מטופלים עדיין. מעולם לא פגשתי ילד עם בעיות מסוג זה והשתכנעתי כי הוא מקבל את הטיפול לו הוא זקוק. ילד "בעייתי", "שונה", נחשב לחריג במערכת החינוך, ולכן נמנעים ממנו האהבה והאהדה להם הוא זקוק כל כך, וההכרה כי הוא ילד מיוחד ולא רק "בעייתי". לעיתים קרובות מדי הורים מעדיפים שלא להתמודד עם הייחוד של ילדם ובמקום זאת לתת לו טיפול תרופתי כדי שיתאים לדרישות המערכת. ילד כזה הופך להיות ילד מתוסכל מאוד, ילד מציק ומפריע – ד"ר לוריא: מגיעים אלי ילדים רבים עם בעיות למידה קשות המטופלים בריטלין או שאינם מטופלים עדיין. מעולם לא פגשתי ילד עם בעיות מסוג זה והשתכנעתי כי הוא מקבל את הטיפול לו הוא זקוק. ילד "בעייתי", "שונה", נחשב לחריג במערכת החינוך, ולכן נמנעים ממנו האהבה והאהדה להם הוא זקוק כל כך, וההכרה כי הוא ילד מיוחד ולא רק "בעייתי". לעיתים קרובות מדי הורים מעדיפים שלא להתמודד עם הייחוד של ילדם ובמקום זאת לתת לו טיפול תרופתי כדי שיתאים לדרישות המערכת. ילד כזה הופך להיות ילד מתוסכל מאוד, ילד מציק ומפריע – אדית: וכאן את נכנסת לתמונה? ד"ר לוריא: כן. אלא שפעמים רבות ילדים אלה כבר מטופלים בריטלין. הם מגיעים אלי משום שהם יודעים כי אני מחפשת את הדרך האלטרנטיבית. על פי רוב פונים ההורים לרופא-משפחה או לרופא-ילדים לאחר שכבר ביקרו אצל נוירולוג או פסיכיאטר, או לאחר שנעשה להם מבחן "טובה" ( TOVA ) – מבחן ממוחשב לאבחון לקויות למידה. הם כבר קיבלו חוות-דעת רפואית והמלצה על התחלת טיפול בריטלין. פעמים רבות אני פוגשת את ההורים בלבד, ללא הילד, הם מגיעים אלי רק על מנת שאמיר את המרשם הפרטי שניתן להם למרשם של קופ"ח, או כדי שאמלא מרשמים נוספים. רופאי-משפחה רבים נוטים לסמוך על הבירור שכבר נעשה, ולא טורחים אפילו לראות את הילד עצמו כדי לוודא שאכן הוא זקוק לתרופה. אדית: מה לדעתך צריכה להיות הפרוצדורה במקרים אלה? ד"ר לוריא: לדעתי על רופא-המשפחה לדרוש מההורה לחזור לביקור עם הילד עצמו, ולבדוק אותו באופן מקיף כדי לגלות אם הוא סובל מבעיה רפואית כלשהי. אדית: האם נכונה הטענה כי בעיות פיסיות עלולות לגרום להפרעות נפשיות? ד"ר לוריא: בוודאי, ולכן צריך לערוך לילד בדיקות מקיפות, הכוללות בדיקת תפקודי כבד, כליות, תפקודי בלוטת-התריס ועוד. יש לשאול את הוריו על מנהגי השינה שלו, לברר אם לילד יש היסטוריה של נזלת כרונית או פוליפים בדרכי הנשימה, האם הוא נושם בחופשיות בלילה – שינה מופרעת על ידי נשימה לא תקינה היא שינה שאינה איכותית, היא גורמת לעייפות במשך היום וגוררת אחריה שפע הפרעות התנהגות: היפראקטיביות, חוסר ריכוז, בעיות משמעת ועוד. יש לבדוק את תזונת הילדים – אם הם צורכים קופאין ומוצרי שוקולד כבר בבוקר (שוקו, עוגיות שוקולד) הם עלולים להיות קופצניים וחסרי סבלנות. קופאין ומוצריו הם חומרים ממריצים הגורמים לעצבנות ולתזזיתיות. סוכר אף הוא גורם לבעיות ריכוז ועייפות. תזונה לא נכונה יוצרת מצב של מחסור בוויטמינים, קלציום ומגנזיום, ומחסור באלה עשוי לגרום לדיכאון, להיפראקטיביות ולחוסר יכולת ריכוז והקשבה. גם ילד הסובל מעצירות כרונית בשל תזונה לקויה עלול לסבול מחוסר מנוחה. במלים אחרות – יש לעבור על המערכת הגופנית כולה, ולבדוק בקפדנות את תפקודיה. גם לאחר בירור מעמיק שכזה, ואפילו אם לא נמצאה כל בעיה רפואית, אין זה הליך שלם. יש לבדוק אלרגיה למוצרי מזון שונים, רגישות עצבית יוצאת דופן לגירויים חיצוניים, ועוד. כל אלה הם תחומים קשים לאבחון בעזרת הרפואה הקונוונציונאלית, אך מצד שני – יש להם מענה בצורת טיפול טבעי. אדית: לרופא המשפחה יש זמן לבדוק את כל אלה? ד"ר לוריא: לדעתי רופא המשפחה חייב לבדוק את כל התחומים הללו לפני שהוא רושם תרופה כל כך חזקה המסווגת בפקודות הסמים המסוכנים. אך כפי שציינתי קודם, לעיתים קרובות הוא לא יעשה זאת מפני שהוא סומך על אחרים שבדקו את הילד לפניו. אדית: ומה בקשר להפרעות התנהגות, האם זהו תחום שיש לכם, רופאי המשפחה, קשר אליו? ד"ר לוריא: לא. אין זה תחום ההתמחות שלנו. לדעתי יש לבדוק היטב את הסביבה בה חי הילד ולחפש את המקור לבעיות ההתנהגות שלו. לעיתים בדיקה כזאת מגלה מצב של אלימות בבית המתבטאת בהתנהגותו האלימה של הילד. לצערי היו מקרים שהפתרון היחיד שהמערכת יכולה הייתה להציע היה פתרון תרופתי – לקורבן. גם יחס מפנק מדי של הורים דאגניים יכול להוביל את הילד לחוסר משמעת, לחוסר גבולות, ומשם לעבריינות. הסיבות להפרעות התנהגות הן רבות ושונות ואינן בהכרח רפואיות, ולכן אין לחפש להן תרופה חומרית. יש לציין כי לדעתי ריטלין אינה תרופה מתאימה בשום מקרה, מפני שלעיתים קרובות היא גורמת להתנהגות אלימה אף יותר, לאובדן יכולת השיפוט של הילד על עוצמת הכוח שהוא מפעיל, דבר היכול להתבטא בפרצי אלימות לא צפויים שאינם בשליטתו, ולדחף בלתי נשלט להזיק ולפגוע בסביבתו. ד"ר מוסקוביץ' לוצ'יאן, פסיכיאטר מומחה , מנהל "לייט-קליניק" ב מרכז הרפואי "גפן", גבעתיים: אדית: מהיכרותך עם תופעת הסמים החוקיים הנפוצה מאוד כיום, מה הדברים הבולטים אשר לדעתך, כפסיכיאטר, ראוי שהציבור ידע? אדית: מהיכרותך עם תופעת הסמים החוקיים הנפוצה מאוד כיום, מה הדברים הבולטים אשר לדעתך, כפסיכיאטר, ראוי שהציבור ידע? ד"ר מוסקוביץ': לצערי אני יכול לספר לך על ניסיוני האישי, כאב לילדה שהוגדרה על-ידי גורמי חינוך בבית ספרה כ"חולמנית ו"לא מרוכזת". הופעל עלי לחץ גדול לקחת את בתי לאבחונים על מנת להתחיל טיפול תרופתי בריטלין מוקדם ככל האפשר (תרופה אשר תוארה באוזני כ"מחוללת פלאים" המחזירה ילדים לתפקוד מלא בבית הספר). למרות הספקות הכבדים שהיו לי בנוגע לריטלין מתוך ניסיוני עם מטופלים מבוגרים לקחתי את בתי למומחה בתחום. בתי עברה מבחן ממוחשב (מבחן "טובה"). בזמנו התרשמתי שמדובר במבחן מאוד משעמם, ולכן לא הופתעתי כשהיא לא רצתה לשתף פעולה ולבצע אותו, מפני שהוא פשוט לא עניין אותה. לאחר אבחונים נוספים נקבע כי בתי סובלת מבעיית קשב וריכוז ( ADD ) הגורמת לה לבעיות רגשיות נלוות, והומלץ לנו על טיפול בריטלין. היא החלה לקבל את התרופה, ובתחילה שמחנו מאוד לשמוע על ה"שיפור" שחל בהתנהגותה בבית הספר – עד אשר החלטתי לבדוק בעצמי את מה שבבית הספר כינו "שיפור". התחלחלתי לגלות כי אותה ילדה שהייתה פעם מלאת חיים ועליזה הפכה לילדה קפואה, אחוזת פחדים וחרדות מפני ש"מישהו עוקב אחרי בחוץ ומנסה לחטוף אותי מהבית". במו עיני ראיתי כיצד בתי הפכה, בהשפעת הריטלין, לילדה הסובלת מחרדת רדיפה. תופעה זו נעלמה לחלוטין ברגע שהפסקנו לתת לה את התרופה. אדית: אם כל כך קשה אפילו לבעל-מקצוע לדעת שילדו הפרטי סובל מחרדת רדיפה בגלל השפעת סם, איך אנו יכולים לצפות מהורים שלא מצויים בתחום זה לשאול את השאלות הנכונות ולהבחין שילדם בעצם סובל (בלשון המעטה) ולא מרוויח מהטיפול בתרופה? ד"ר מוסקוביץ': זו שאלה נכונה וקשה. הורים מעטים בלבד מודעים להשפעות הפסיכוטיות שעלולות להיות לריטלין על ילדם. זו תרופה הפועלת כסם לכל דבר ומשפיעה על ילד צעיר כפי שהיא משפיעה על מבוגר. ידוע לנו כי ריטלין עלול לגרום לתופעות לוואי פסיכוטיות אצל מבוגרים. אדית: מה עשית כשגילית תופעה זו אצל בתך? ד"ר מוסקוביץ': כמובן שמיד הפסקתי לתת לה את הסם. כתוצאה מכך היא עברה חודשים ארוכים וקשים של גמילה, היא סבלה מעוויתות בפנים שהיו כה חזקות עד שפחדנו להוציא אותה החוצה. היא לא הייתה מסוגלת לבטא משפט אחד מבלי להפסיק בגלל עוויתות, קולות ותנועות בלתי רצוניות בצוואר ובפנים. רק אז הבנו, אנו – הוריה – כי בריאותה ואושרה של ילדתנו חשובים לנו הרבה יותר מהישגיה הלימודיים. פעמים כה רבות אנו משליכים על ילדינו את יצר התחרותיות שלנו, את הרצון שלנו להצליח בכל מחיר. אך אסור לנו לשכוח אף לרגע מה באמת חשוב – הילד עצמו. הלחץ הלימודי על הישגיה של בתי בכיתה ירד, כיום היא לומדת כפי יכולתה, ובקצב האישי שלה. העוויתות הבלתי רצוניות פסקו, התחלנו להקפיד על משמעת שינה בלילה, התחלנו להגביל את צריכת הממתקים שלה (שגם לה תפקיד בגירוי מערכת העצבים), וגם שעות הצפייה שלה בטלוויזיה הוגבלו. הבעיה היא שאנו, ההורים, לוחצים כל כך על ילדינו ודוחפים אותם להישגים, כולנו רוצים שילדנו הפרטי יהיה הראשון בכיתתו ויביא הביתה את הציונים הגבוהים ביותר, ומערכת החינוך קולטת ציפייה זו מההורים, ומנסה ככל יכולתה לפעול על פיה. כל אלה מעמיסים לחץ בלתי נסבל על הילד. אדית: מה עוד אתה יכול לספר לי על ריטלין מהיכרותך עמו? ד"ר מוסקוביץ': ריטלין היא תרופה ממריצה בעלת תופעות לוואי קשות (לדוגמה: עוויתות בלתי רצוניות, מחלת-טורט, פסיכוזות למיניהן ועוד). אלה אותן תופעות לוואי הנצפות אצל מבוגרים המכורים לכדורי-מרץ. חייבת להימצא דרך אחרת לטיפול בילדים אלו ללא שימוש בתרופות מסוכנות מסוג זה. אדית: מה המלצתך בנושא בכל הנוגע לילדים? ד"ר מוסקוביץ': ראשית וקודם לכל – להפחית את הלחץ שאנו, ההורים, המורים ומערכת החינוך כולה מפעילים על ילדים לקראת הישגים בלימודים. עלינו להפנים את הרעיון כי לימוד הנו אמצעי ולא מטרה. באופן פרדוקסאלי, ככל ש"נלחמים" בילד, מדביקים לו תוויות וסטיגמות ומשכנעים אותו כי הוא "חולה" וזקוק ל"תרופה", אנו מזיקים לו יותר מאשר עוזרים. יש לעצור את הדהירה המטורפת אחר תרופות ממריצות, זו אינה הדרך הנכונה! יש לפתח את כישרונותיו ואת כוח היצירה של הילד, ולהפסיק ללחוץ עליו לכיוון השכלה קולקטיבית בקצב שהוא אינו מסוגל לעמוד בו. יש הרבה ילדים שילמדו מצוין בדרכם האישית, יתכן שתהיה זו דרך רגשית יותר ושכלית פחות, יתכן שהם יבטאו עצמם טוב יותר דרך מוסיקה או ציור ואמנות בכלל. אדית: האם המקרה האישי של בתך השפיע על האופן בו אתה נעזר בתרופות פסיכיאטריות עם מטופלך? ד"ר מוסקוביץ': המקרה האישי שלי לימד אותי הרבה מאוד, ואף שינה הרבה את התייחסותי המקצועית לתרופות. כיום אני בוחן דרכים נוספות לעזור לאנשים ומחפש עבורם פתרונות שאינם תרופתיים לפני מתן תרופה. מצאתי, לדוגמה, כי לאנשים הסובלים מדיכאון אפשר לעזור בטיפולים לא חודרניים המגובים היטב מחקרית, טיפולים הגורמים להרבה פחות תופעות לוואי. על פי תוצאות סקר רחב-היקף שערך הארגון הפסיכיאטרי האמריקאי ופורסם בחודש אפריל ש.ז. ב - American Journal of Psychiatry למאגר המידע חינם לחצו מאת :אדית דיטה דניאל באדיבות אתר מאמרים כתבות נוספות: בריאות מתכונים מיסטיקה נשים
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות
 
  תגובות  
  מה הפתרון בעצם???
טלי   - ‏11/‏01/‏2011 14:22 
1.
  רטלין
טוהינ   - ‏26/‏01/‏2014 15:25 
2.
  ילדי האינדיגו והקריסטל
שינה   - ‏26/‏01/‏2014 15:26 
3.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות