בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
הזוגיות שלנו

ניתן לשינוי - נפרדנו כך
------------------------
אם יש דבר היכול להעיד על אופיו ואישיותו של אדם, הרי זה האופן שבו הוא מסיים דברים ובעיקר מערכות יחסים.
מאת: בועז שביט
לכל מערכת יחסים יש סוף, יש פרידה, אפילו לאלה שנוח לנו לחשוב עליהן כנצחיות. אבל מעטים יודעים את הסוד, שהפרידה היא אחד החלקים החשובים ביותר ביחסים אם לא החשוב בהם.
 
במשך השנים, תוך התבוננות בעצמי ובאחרים, הבחנתי במספר סגנונות פרידה. מובן שאין מדובר בסגנונות "טהורים", אלא באפיון כללי שמופיע בגרסאות שונות ובמידות שונות של עירוב עם סגנונות אחרים. מצאתי שיש תועלת אישית בהבנת סגנון הפרידה שלי, כי מתן תשומת לב אליו ברגעים הקריטיים עשויה לפעמים לשנות את התמונה כולה. אלה הם ארבעת הסגנונות שזיהיתי:

המתאדה
למתאדה קשה לעזוב את המערכת, הוא חושש שעזיבתו תאכזב ותפגע בצד השני, כך לפחות הוא מספר לעצמו. האמת היא שהוא מפחד מתחושות האשמה שעלולות להתעורר בו למראה הפגיעה בצד השני. הדרך שלו להתמודד עם מצב שבו מתחייבת פרידה היא באמצעות הפיכת הקשר לפחות ופחות משמעותי, עד שיתאפשר לו, כך הוא מדמיין במודע או שלא במודע, להתאדות מהקשר בלי לגרום כאב רב מדי (הרי הוא כבר לא כל-כך חשוב לצד השני...). התוצאה היא כמובן הפוכה - הצד השני חווה נטישה מתמשכת ובלתי מובנת, חש ספק לגבי אמיתות הקשר כולו ומאבד את האפשרות להמשיך בחייו עם זיכרון בונה ומחזק מהקשר, למרות העובדה שהוא הסתיים.
יצא לי לראות לא אחת הורים לילדים שנאלצו להיפרד מהעולם בעקבות מחלה ממושכת. כאשר הם חשו שרגע המוות מתקרב והולך הם החלו בתהליך הדרגתי של התרחקות מהילדים, כדי "לחסוך מהם את הכאב". אבל כאב, עמוק ככל שיהיה, אנו מסוגלים בסופו של דבר להכיל ולעבד בתוכנו, בעוד שאת רגשות האשמה והפגיעה בערך העצמי שנובעת מההתרחקות אנו עלולים לשאת כפצע פעיל וכנזק, שייקח לנו שנים רבות להחלים ממנו, וגם זה רק אם נהיה מוכנים להשקיע את כל המאמץ הדרוש לריפוי. זה ההבדל בין כאב ובין נזק.

המפוצץ
המפוצץ נוהג לנהל לתקופות ארוכות מערכות יחסים עם עצמו. כלומר, הוא נפגע, כועס, זועם, חש קורבן, מתכנן תוכניות נקמה ופרידה, וכל זאת מבלי לשתף במאומה את הצד השני. יום אחד הוא פשוט מטיל את הפצצה ומודיע שהקשר נגמר, ללא שום אזהרה מוקדמת, ומותיר את הזולת המום ומופתע. כל ניסיון ליצור דיאלוג כדי לשקם את הקשר נתקל בהתנגדות, כי "עכשיו את נזכרת? עכשיו מאוחר מדי, היית צריכה להבין את כל זה קודם." אבל מובן שקודם היא לא יכלה להבין כלום, מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא שיתף אותה במה שהוא מרגיש.
מאחורי הקושי של המפוצץ ליצור דיאלוג בתוך היחסים עומד הפחד מעימות, הפחד שאם ייחשפו רגשותיו האמיתיים (כמו כעס, פגיעות וכדומה), לא יוכל הצד השני להכילם והוא יידחה. אבל מכיוון שלא כל-כך קל למפוצץ להודות שהוא כזה (מה שבפני עצמו היה יכול לשפר מאוד את מצב העניינים), הוא מפתח ציפייה להיות מובן בלי לעשות מאמץ לתקשר, מה שמוביל כמובן רק לעוד תסכול וכעס, עד רגע הפיצוץ הבלתי נמנע.
על הפגיעה בזולת, שנותר במצב המום ופגוע, אין צורך להכביר מילים. למעשה אנשים שנעזבים באופן כזה מתנהגים פעמים רבות כסובלים מתסמונת פוסט-טרואמטית בנושא של קשרים.

ההורס
בעומק לבו מאמין ההורס שפירוק או עזיבה של קשר אינו דבר לגיטימי. בכלל, כדי לפעול בחיים לפי צו רצונו האישי הוא צריך להיות בטוח שיש לו סיבה מאוד מוצדקת. לכן, כדי לעזוב את המערכת הוא חייב למצוא דרך לקלקל אותה במידה כזו, עד שכל בר-דעת יוכל להגיד שהעזיבה שלו היא הדבר הכי מוצדק בעולם. ניתן לעשות זאת בקלות באמצעות ליבוי מריבות, פגיעה באמון וכיוצא באלה דרכים יצירתיות של קלקול יחסים. כשכל מה שנותר מהאהבה היא ערמה ענקית של קקה, יכול ההורס לצעוד בלב שקט, ובעיקר צודק, היישר אל הרס מערכת היחסים הבאה. כמובן שהמחיר והנזק עצומים: הוא לא לוקח אתו מפרידה לפרידה שום זיכרון או חוויה חיובית, שהיתה עשויה לבנות את היסודות לאמון שלו בקשרים ובעולם בכלל, ומותיר אחריו שובל של כאב, פגיעה, כעס והרס.
פעמים רבות אנו רואים כיצד זוגות שמתגרשים מצליחים למחוק לחלוטין כל זכר לאהבה ולקשר שהיה (ויש להניח שפעמים רבות באמת היה) ביניהם. לפחות הם יכולים לומר לעצמם שמזוגיות מחורבנת כזאת, מוצדק באמת להיפרד.

המתמודד
המתמודד הוא זה שמבין שפרידה עשויה להיות החלק המשמעותי ביותר בקשר. הוא מבין שכאשר מתרחשת פרידה מלאה וטובה, נותר טעם חיובי מהקשר כחלק בנפש עצמה, החלק בנו שאומר "כן" לחיים, למרות הכאב הבלתי נמנע שבהם. המתמודד מבין היטב שאין פרידה ללא כאב, תסכול ופעמים רבות אף כעס. הוא אינו מנסה להימנע מרגשות אלה בתוכו ואינו נבהל כשהם מופיעים אצל הזולת. כך הוא מוכן לסיים ולהיפרד תוך כדי שהוא שומר על קשר-עין עם הצד השני, ובכך מאפשר את תהליך האבל, אשר נמצא (ברמות שונות של עוצמה) בכל סיום ופרידה. ברור שאין הוא עושה לעצמו חיים קלים, המתמודד. הוא מתייצב שוב ושוב מול הפרדוקס הבסיסי ביותר של הקיום: מה הטעם להתקשר, להתחייב ולאהוב, אם בסופו של דבר נצטרך תמיד לפגוש בכאב האובדן? אבל דווקא מסיבה זאת הוא מרוויח באופן מסתורי תחושה הולכת וגדלה של חיוֶת, של עוצמה ושל אהבה.

האם אופן הפרידה הוא סוג של גזירת גורל אשר לא ניתן לעשות רבות כדי לשנותה או שאולי חידוד המודעות לסגנון האישי שלנו עשוי להגדיל את יכולתנו להתמודד עם מצבי הפרידה הבלתי נמנעים של החיים?
 
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות
 
  תגובות  
  מיימד אחר של מגע וזמן איכות-במרכז מעסה בכיר,רב תחומי עם תודעת שרות גבוהה משנת 1996
gavri   - ‏17/‏03/‏2013 17:13 
1.
  נפרדנו
רומי   - ‏14/‏02/‏2015 22:19 
2.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות