בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
מיסטיקה

הקסם של ההכחשה
-------------------------
זה זמן מה שלא דנו בהתמכרות שלנו לסבל, וכנראה ששוב לא נדון בה זמן מה.
 
אולם חשוב לאותת לה שלא נרדמנו, שהיא על הכוונת שלנו, שלא תחשוב שהאוטומט שלה יכול פשוט להפעיל אותנו בעודנו ישנים ? מה שקורה בדרך כלל, אבל לא צריך להודות בכך בפניה. או שמא נחוץ לעשות דווקא זאת? הצעד הראשון בכל ריפוי מהתמכרות הוא ההודאה בהתמכרות.
 
בלי התעוררות (חוזרת) זו, אנו נותרים בתרדמתנו שאינה מאפשרת אלא חזרה על דפוסים ישנים. צעד זה הוא הצעד החשוב ביותר בדיוק משום שהמאפיין העיקרי של ההתמכרות הוא ההכחשה ? אני? מה פתאום!? ממקום זה אין כל תקווה. אבל בואו נבהיר במה דברים אמורים.
 
איננו מדברים על הסבל עצמו ? משמעותו ותרומתו להתפתחותנו (דיון שאף הוא מסכן האדרה בלתי מודעת של הסבל, שנובעת מאותה נאמנות מושרשת).
אנו מדברים ספציפית על ההתמכרות שלנו לסבל (אנחנו? מה פתאום?), שכן התמכרות אינה מאפשרת תרומה או התפתחות, אלא אם עברנו דרכה והצלחנו ללקט את כל שיעוריה, ולהשתמש בתרד?מ?ת שהיא מהותה על מנת להתעורר - כי אז לראשונה משרתת היא אותנו במקום ששירתנו אותה. להבין את ההתמכרות לסבל במאמרים קודמים בחנו את המקורות לנאמנות הנפוצה שלנו לסבל והגענו ממש לתחילת החיים ? לזרע ולביצית. ראינו שחוסר איזון בין "הזרעוניות" (ריצה למטרה) שלנו לבין "הביציות" (הוויה) שלנו הוא שורש ההתמכרות לסבל ולאי יכולתנו להיות בהווה בלי לרוץ ברגל או בדמיון לעתיד.
 
אנו משרתים את ההתמכרות לסבל בכל רגע שאנו "דוחים את האושר" שלנו לזמן אחר. במקום לנצור את כל שהחיים העניקו לנו ? את היכולת לנשום (לא, זה לא מובן מאליו) את אברינו, את השמש שזורחת ושוקעת ויחד עם כל גורמי השמיים והארץ מאפשרת לנו בנאמנות לחוות חיי אנוש, את הגג מעל ראשנו, את המזון בבטננו ? במקום לנצור את כל היש אנחנו משקיעים באין, בדאגות, בקבילות, בחרדות לעתיד. ההתמכרות לסבל משמעה שחרדות אלה עולות ביחס ישר לכל דבר טוב שנקרה על דרכנו. אם "חלילה" נקרו על דרכנו אהבה, הנאה, הצלחה, אזי מד-החרדות מתחיל להרקיע שחקים. אין זה משנה כמה דברים טובים קורים, תמיד נחזור לחוסר סיפוק, לדאגה, לחרדה ולציפייה שהשמחה, ההנאה וכל טוב שהוא... יסתיימו.
 
sad thoughts
 
מעטים מתעלים באמנות שנקראת "לרצות את מה שיש", וכל חיינו עשויים לחלוף בשאיפה לעתיד טוב יותר ובהחמצה של הזמן היחיד של החיים ? עכשיו. כדאי לזכור שקיים הבדל בין סבל לכאב. כבר אמרו חכמים שאם אתה באמת נמצא במאת האחוזים בכאן ועכשיו, אין זה אפשרי לסבול. אתה עשוי לחוות כאב, אך אינך חייב לסבול.
לדוגמה, אם נקעת קרסול סביר שתחוש בכאב. אולם ברגע שאתה משקיע במחשבות כגון, "למה זה קרה לי? למה דווקא עכשיו? מה יהיה? אולי לעולם לא אהיה עוד אותו הדבר?" וכדומה ? אתה בסבל. הכאב אולי אינו רצוני, אך בסבל קיים גורם הבחירה, גם אם עדיין לא למדת להפעילו. זה עוד ייגמר בבכי הסבל הינו מסר שהועבר אלינו במשך דורות, והתעלה במיוחד בע?ם שלנו, עד שהפך למעין תוכנה בגנום.
כל כך הרבה דברים עצובים מתרחשים סביבנו, שמיד עולה בנו האשמה: הרי זו חובתנו המוסרית לכאוב ולסבול עם הסובלים, לא? כאילו בזאת אנו מסייעים להם. כך בעצם האויב כבר ניצח ? אנו עושים את עבודתו בעצמנו, ולא מעזים לחגוג את החיים, מבלי לדכא אותם או לשלם מיד מס-סבל על כל שמחה.
 אכן האתגר הגדול ביותר הוא לשמוח, בלי לשכוח. "התוכנה" העתיקה, האוטומטית תמיד תוביל אותנו לדפוסים המוכרים שלה. ואכן מדובר כאן לא במושגים ערטילאיים, אלא בתוכנות, בדפוסים עצביים שעוצבו במוחנו (למשל, הדפוס "זה עוד ייגמר בבכי!" שמופעל בלב השמחה שלנו.) אכן, אם את האושר רוצים אנו הרי שעלינו להבין איך בדיוק אנו סובלים, איך המנגנון הזה עובד, איך אנו מגיעים לסבל באופן הבטוח והישיר ביותר? אילו מחשבות, אשליות, פנטזיות ובעיות מוודאות שנגיע לסבל? ומה עוזר לנו להישאר בסבל? אבל כל זה דורש מאתנו יותר מדי ? מחויבות לתהליך של התעוררות חוזרת ונשנית, ובראש וראשונה כאמור הודאה בהתמכרות. קסם ההכחשהמרבית האנשים מתכחשים להתמכרות לסבל. הם יאמרו שזו היסחפות והגזמה.
 
 
feelbads
 
 
אולם, זו תמימות לחשוב שלמרות שדורות שלמים העבירו לנו את המסר המוכר ביותר של הסבל, עלינו הוא לא הטביע את חותמו. גם אם "כבר שמענו והבנו" בשכל, הגופנפש מבין רק מה שהוא מת?רגל יום יום שעה שעה. אז אני שואלת, האם יום יום שעה שעה אתם מתחקים אחר הסבל האוטומטי שלכם ובוחרים לשחררו? או שאתם עדיין מצטיינים בלקוות לטוב, לחלום ולפנטז על האושר? מסתבר שרובנו עדיין מתעלים בחבלה, ביכולת להפוך כל דבר טוב שהחיים מביאים לנו לחרס, ואז לסבול ? איזה תענוג! רק מחויבות להתחקות אחר מנגנון הסבל שלנו יכולה ליצור שינוי, אך כאן בדיוק תפקידה של ההכחשה. ההכחשה מוודאת שלא תהיה אפילו אפשרות לשינוי.
 12 הצעדים למכורים האנונימיים הם נס. טרם בואם לעולם נכחדו מכורים רבים שנחשבו לאנשים רעים וחטאים, והושלכו לכלא. מאז הצעדים נרפאו מיליונים.
הצעד הראשון של ה-12 הוא לעבור את מחסום ההכחשה ? להודות ולהכיר בהתמכרות, כי בעודך מתכחש, אין לך צ'אנס. שלבי הריפוי מהתמכרות קיימים שני שלבים עיקריים לריפוי התמכרויות. הראשון קצר-טווח: הגמילה. השני ארוך-טווח: ריפוי הדפוסים שהובילו להתמכרות. הגמילה אינה קלה.
ברגע שהגוף מפסיק לקבל את החומר ? הסם, הסיגריות, מערכת יחסים הרסנית, או הסבל, מתחילות ריאקציות. הסטטוס-קוו המוכר מתחיל להתערער ובו-זמנית מתחיל הגוף לנקז רעלנים. כשאתה מפסיק לתרגל את הביוכימיה היומיומית של הסבל (קורטיזול, אפינפרין וכו'), שלה אתה רגיל, ומתחיל להגביר ביוכימיה של הנאה וצחוק (אנדורפין, סרוטונין, וכו') מתחיל תהליך ניקוז שגם הוא בעל ריאקציות פיסיות ונפשיות. ואולם אם קשה להתחייב לשלב הראשון של הגמילה, על אחת כמה קשה לנו להתחייב לשלב ארוך-הטווח של ריפוי הדפוסים שלנו. זה השלב שבו עלינו לזהות איך אנו מגיעים לסבל, לבחור במודע, ושוב לזהות. איך הפכה האהבה לחרס? איך נעלמה השמחה עימה התעוררתי הבוקר? איך התגנבה לה דאגה לכרסם את המציאות הפנימית שלי? את מי אני משרת כך בעצם? המכורים האנונימיים לוקחים כל יום ביומו בלי הבטחות בומבסטיות.
ואני אומרת שעלינו לקחת כל רגע ורגע, כי בהתמכרות לסבל כל שביכולתך לעשות הוא רק להתחייב לרגע הזה. מה קורה לך כרגע ? האם אתה הולך אוטומטית לסבל, או שאתה באמת בוחר? אתה יכול לבחור רק כשאתה ער ומודע. ולכן, בלי לעבור את שער ההכחשה, אינך יכול לעשות דבר ובוודאי שאינך יכול התחייב לדבר. להתחייב? לא תודה למה לדבר על מחויבות כשזה הדבר המפחיד והשנוא עלינו ביותר? כי זה מצחיק, אתם יודעים, שעדיין נדמה לנו שאם לא נתחייב נהיה חופשיים! ומצחיקה עוד יותר היא האמונה שיש בכלל מצב שעוד לא התחייבנו! אין מצב כזה שאתה לא מחויב ? או שאתה מחויב לטוב בבחירה, או שאתה מחויב לסבל באוטומט שהורישו לך הדורות. או שאתה מחויב לבניה בבחירה או שאתה מחויב להרס באוטומט. או שאתה מחויב לחיים בבחירה או שאתה מחויב למוות באוטומט. בואו לא ניעלב ? הרי במוות אנו מתעלים, ללא הרף אנו ממיתים את עצמנו, את הרגשות שלנו, את התשוקות שלנו. אז עכשיו לפחות נוכל לבחור איזה סוג מחויבות אנו באמת רוצים.
 
המוטו של האגו שלנו הוא: אני סובל משמע אני קיים. לאגו קשה לדעת שהוא קיים כשהוא בטוב. זוכרים מה קורה בשמחה, בהנאה, בהתאהבות? אנו מאבדים את הגבולות שלנו, משתחררים, מתמזגים. כל זה מאיים על האגו השומר על גבולותיו ללא הרף. המכור לסבל אכן אגואיסטי ? הסובל גורם סבל לכול, הקדוש המעונה מענה את כולם. ולהיפך: הנרפא מרפא, השמח משמח. משמע שבמחויבות שלנו לריפוי מההתמכרות לסבל, מביאים אנו מזור ושמחה, לא רק לעצמנו, אלא לעולם כולו. השירהבאמזכיר לנו לצחוק על המשחקים הסמויים שאנו משחקים עם עצמנו, חה.
 
אופרה לאושר
(מילים ולחן ד"ר טובי בראונינג)
די להילחם עייפתי מן הקרב
כמה מלחמות צריך ולמה
אך כשמתחיל שלום ושקט משתרר
אני מתגעגע אל הדרמה
 
פזמון: רוצה שלום, רוצה שלווה רוצה אחווה ?
אך לא יותר מדי רוצה להבין, רוצה להסכים רוצה אהבה ?
אך לא יותר מדי רוצה, מאוד רוצה,
בתנאי שלא מוצא שמחה ומנוחה, שלום, הו אלוהי תן את כל הטוב ?
אך לא יותר מדי הכול כל כך קשה,
 
כלום לא בא בקלות מתי אצחק,
אצליח ואוהב לפתע אושר בא והמתח בי עלה...
נו, כמה טוב אפשר,
אני חוזר לקרב
פזמון:...
 
 (את השיר אפשר לשמוע בכתבה "הקסם של ההכחשה" שפורסמה ב- nrg).
 

ד"ר טובי בראונינג היא מפתחת השיטה "עוצמת הרכות" ומחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר".  
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות