בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
אקטואליה

ממשלת אולמרט בקריסה מדינית
19.03.07
המחדלים הצבאיים ממלחמת לבנון נחקרים, אך שורת הכישלונות המדיניים של הממשלה אינה נבדקת. ראשיתה, באישור השתתפות החמאס בבחירות וכעת בתגובה בלבד לממשלת האחדות, במקום ליטול יוזמה צבאית כ'גב' למהלכים מדיניים. גלעד כץ, באדיבות: אומדיה

מלחמת לבנון השנייה חשפה בפני אזרחי ישראל את הקריסה הביטחונית של ממשלת אולמרט. תוצאות המלחמה, ובעיקר השלכותיה, פגעו בכושר ההתרעה הישראלי כמו גם בכוחו של הצבא. המחדלים הרבים הקשורים למלחמה מוטלים על כתפי הדרג המדיני והדרג הצבאי, ונדמה כי לא נותר לנו אלא להמתין לדו"ח הביניים ולאחריו לדו"ח הסיכום של 'ועדת וינוגרד' כדי לעמוד על עומק השבר. למרות המכות הקשות שספג הצבא, הקמת הוועדה ומסקנותיה אמורים להתחיל תהליך של ריפוי והסקת מסקנות. זה ייקח שנה-שנתיים אך בסופו של דבר שיקום הצבא ומערכת הביטחון יושלם 'ומעז יצא מתוק'.

כתבות נוספות

לא כך בתחום המדיני. הכישלונות הסדרתיים של ממשלת אולמרט, ולפניה של ממשלות שרון וברק, לא נחקרים ולא נבדקים, וכתוצאה מכך ההידרדרות המדינית של ישראל נמשכת והאינטרסים החיוניים של המדינה הולכים ונשחקים עד דק. הקמת ממשלת האחדות הפלשתינית מהווה הזדמנות נאותה לחשבון נפש מדיני קצר, לא כדי להתריס ולומר 'אמרנו לכם', אלא כדי לנסות ולראות פני עתיד במטרה להציל את הניתן להציל.

מקוים לריסון החיה

קשה להניח את האצבע על 'ההחלטה המדינית הגורלית' שהביאה אותנו 'עד הלום'. בכל זאת, נדמה כי החלטת אולמרט, בין היתר בשל לחץ אמריקני, בשבועיים הראשונים לכהונתו כממלא מקום ראש הממשלה בינואר 2006, להתיר את השתתפות החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית היא בבחינת 'החטא הקדמון'. אומנם אולמרט הסביר את החלטתו בכך שלא מדובר בתקדים מכיוון שבחירות למועצה המחוקקת התקיימו כבר בשנת 1996, אבל לא כך הם פני הדברים. באותן בחירות קודמות החמאס לא נטל חלק. החלטת אולמרט להתיר את השתתפות החמאס, גרמה בעקיפין להכרה, לפחות דה-פקטו, בארגון הטרור הרצחני כמפלגה פוליטית לגיטימית. זאת ועוד. בניגוד לרוב ההערכות כי הפת"ח ינצח, הרי שלא כך התפתחו העניינים. ניצחונו המוחץ של החמאס טלטל לא רק את החברה הפלשתינית, אלא גם את מה שקרוי 'התהליך המדיני'.

לפתע נזכרה ממשלת אולמרט כי היא לא מכירה בחמאס ולכן אין בכוונתה לנהל דיאלוג עם נציגיו וממשלתו. הצהרת הרביעייה הבינלאומית (הקוורטט), שדרש כי חמאס יכיר בישראל ובהסכמים קודמים עימה, זמן קצר אחרי ניצחון הארגון בבחירות, תוארה על-ידי אולמרט-לבני-פרס כהישג מדיני מהמדרגה העליונה. "בפעם הראשונה", כמו שפרס אוהב להכריז, החברה הפלשתינית נאלצה להתמודד בינה לבין עצמה עם הטרור והפונדמנטאליזם הקיימים בתוכה. לכאורה, ניצחון מדיני ישראלי, אך בפועל מדובר בניצחון פירוס, שכולו תבוסה וקריסה. לא עברו אלא ארבעה עשר חודשים בלבד מאז אותו "הישג" מדיני ישראלי, ושוב ניצבת ממשלת ישראל בפני קרב בלימה חסר סיכויים. הקמת ממשלת האחדות הפלשתינית שינתה באחת את היחס החשדני והעוין של רוב הקהילה הבינלאומית. במקום התנכרות והצבת דרישות מקדימות, 'הבנה' והתקרבות מתוך תקווה שכך ניתן יהיה לאלף את 'הנמר'.

הנפגעת המיידית והעיקרית, אפשר גם לומר היחידה, היא מדינת ישראל. הרטוריקה שאולמרט-לבני-פרס משתמשים בה היא מתלהמת ללא כיסוי. מה הפירוש האמיתי בהכרזתו של אולמרט כי "לא נוכל לקיים קשר עם הממשלה או שריה, בהתחשב בעובדה שזאת ממשלה שלא מקבלת את תנאי הקהילה הבינלאומית ורואה בטרור אמצעי לגיטימי להגשמת מטרותיה"? מאליה עולה השאלה המתבקשת: מה בכוונת ממשלת ישראל לעשות? אין קול ואין עונה. נדמה כי ממשלת ישראל שבויה בקונספציה המנותקת מהמציאות. אכן, עמדתה הפוסלת ושוללת קיום מגע עם ממשלת טרוריסטית נכונה מוסרית ומוצדקת מדינית. אבל לא די בכך. ממשלה נבחנת במעשים ובהישגים. חוסר הרצון של הממשלה להתייצב בפני הקהילה הבינלאומית ולומר 'או אנחנו או הם' משדרת רפיסות. האמונה כי די בפוזה של 'תתפסו אותנו, אחרת...' ילדותית ומסוכנת. הממשלה חייבת להבין כי כל עוד הקהילה הבינלאומית לא תחוש 'סכנה', נוסח מבצע 'חומת מגן' ברצועת עזה, בגלל הקמתה של ממשלת חמאס-פת"ח, האינטרסים של ישראל ימשיכו להישחק.

כוכבים מדיניים

הגיע הרגע לומר את האמת. הקודקוד המשולש אולמרט-לבני-פרס כשל בתחום המדיני לא פחות מאשר בתחום הביטחוני. חשוב לומר זאת בפה מלא וביושר, מכיוון שבקרב רבים מאזרחי ישראל יש עדיין האמונה המיסטית לפיה פרס ולבני הם הדיפלומטים המוכשרים והטובים ביותר שיש למדינת ישראל. פרס תמיד מוצג כאיש העולם הגדול, כדמות הזוכה לכבוד מלכים, כמי שדלתות מנהיגי העולם נפתחות בפניו. ולצידו שרת החוץ ציפי לבני. מזה זמן שלבני נתפסת כתקווה הנשית הלבנה. המתינות שלה לצד הגאווה הלאומית, שיקול הדעת בנוסף על הבנת תהליכים - כל אלה מיקמו אותה כנכס מדיני למדינת ישראל. אם כל כך טוב, אז מדוע כל כך רע? או שאלה קצת יותר קשה, אם לבני נחשבת ככישרון עולה בתחום המדיני, מדוע אולמרט גייס את נתניהו, יריבו הגדול, במהלך מלחמת לבנון להסברת העמדה הישראלית בקרב מדינות אירופה? היכן הייתה לבני באותם ימים? ומדוע העדיף אולמרט שנתניהו יהיה אחראי על מדינות אירופה הקשות והבעייתיות יותר, ואילו פרס יערוך את מסעות ההסברה שלו ברחבי ארה"ב, כמעט מגרש ביתי?

שאלות אלה ואחרות ממחישות עד כמה רעוע ושברירי התחום המדיני בממשלת אולמרט. ממשלת ישראל חייבת להבין כי הישגים מדינים מעכשיו ורק לעכשיו, אד-הוק, אינם חזות הכל. לא די בהשגת תמיכה של הקוורטט כנגד ממשלת החמאס. האחראים על התחום המדיני חייבים לדאוג לכך שהחלטות רשמיות לא תתמסמסנה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר מהשנים האחרונות לניהול מדיני נכון ויעיל היה בתקופת סילבן שלום כשר החוץ. כזכור, סילבן דחף ויזם, כמעט לבדו, את הכלת ארגון החאמס ברשימות הטרור של האיחוד האירופי. הצלחתו זו "סינדלה" את אירופה בכך שמנעה מהאיחוד לקיים הידברות עם ממשלת החאמס, למרות שבפועל רוב מדינות אירופה אכן האמינו בחיוניות הדיאלוג. הצלחתו של שלום החזיקה מעמד כשלוש שנים, והאחריות על התמסמסות ההישג מוטלת כולה על כתפי לבני, ממשיכתו של סילבן.

שחיקה נמשכת

מרחב התמרון המדיני של ישראל בערוץ הפלשתיני הולך ומצטמצם. לא עוד פסילה גורפת של החמאס ע"י הקהילה הבינלאומית. דווקא ברגעים כאלה ממשלת ישראל חייבת להבהיר למערכת הבינלאומית כי גם לעמדתה יש חשיבות ויש השפעה על יציבות האזור. בדיוק כמו שמבצע 'חומת מגן' בשטחי יהודה ושומרון שבר את המשוואה לפיה ישראל יכולה לחיות עם טרור לאורך זמן, וכי סיכול הטרור בכוח עלול להביא להתלקחות רבתי, כך ממשלת ישראל חיבת לחשוב בכיוון של 'שכר ועונש'. מבצע כדוגמת 'חומת מגן' כלפי תשתיות הטרור ואנשי הטרור ברצועת עזה לתקופה קצובה עשוי לשנות את כללי המשחק לטובת ישראל. לא עוד מילים ריקות מתוכן, אלא הוכחה כי עמדת ישראל חייבת לקבל את המשקל הראוי לה, אחרת יש מחיר לפגיעה באינטרסים הישראליים. למרות החשש הכבד, בחיי אדם ובתגובה הבינלאומית, מיציאה יזומה של ישראל למבצע צבאי רחב היקף ברחובות עזה וסמטאות ג'בליה, הרי שהמחיר האלטרנטיבי, מבחינתה של ישראל, מסוכן פי כמה.

במידה וממשלת ישראל תמשיך במדיניותה חסרת-האונים, לא ירחק היום בו היחס כלפי החמאס בעיני יותר ויותר מדינות בקהילה הבינלאומית ישתנה. לא עוד ארגון טרור, אלא לוחמי חופש. מכאן הדרך קצרה עד שממשלת ישראל תכיר בעקיפין באנשי החמאס כנציגים הלגיטימיים של העם הפלשתיני ותתחיל בדיאלוג חשאי ועקיף עמם. כל זאת יקרה ללא שינוי אמיתי ומהותי באידיאולוגיה של החאמס השולל את קיומה של מדינת ישראל, מאמין בנשק ההתנגדות המזוינת כנגד מדינת ישראל ושואף להקים מדינה פלשתינית-איסלאמית בכל שטחי מדינת ישראל בין הירדן לים. לא מדובר בתיאור אפוקליפטי, אלא בתרחיש הגיוני שניסיון העבר מלמד כי היתכנותו הולכת וגדלה, לעומת התרחישים הפנטזיונרים נוסח 'מזרח תיכון חדש'.

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות