בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
ישראלים וחברה

חוק העישון מזווית ראייתו של מצית סיגריות סדרתי
---------
למען הגילוי הנאות עליי לפתוח בהצהרה: אני מעשן. אפילו בעודי כותב שורות אלו אני עושה זאת וסיגריה מתנדנדת בפי. כבר עשר שנים שהעישון הוא חלק מחיי.
 אני מעשן ולא, אין לי קרניים, אין לי זנב, אין לי מחלה מדבקת כלשהי ואם תדברו איתי לא תמותו במקום מזיהום. אני מעשן וכן, קיימים סיכויים מסוימים שבעוד כמה שנים אחלה בסרטן או במחלת ריאות כלשהי ואולי אמות. אבל יש לי חדשות מרעישות לכל הלא מעשנים: הסיכויים הללו תקפים גם כלפיכם. אם לצטט את הסטנדאפיסט המנוח ביל היקס: "התגלית המרעישה היא שאנשים שלא מעשנים - מתים בכל יום…".

המדינה העבירה את אחד מחוקיה הפאשיסטיים ביותר והארץ צהלה ושמחה. הסיגריה נוצחה, המעשנים הוכרזו כלא מוסריים, לא ראויים ולא אנושיים, והוצאו אל מחוץ למחנה כמצורעים של ימי קדם. אני אפילו שומע פה ושם מעשנים ששמחים על החוק החדש, בטענה שהחוק הזה יעזור להם להפסיק. אנחנו עוד נשוב אליהם.

הלא-מעשנים מרגישים כאילו הם הביסו חית פרא שבמשך שנים הטילה מורא על ההמונים. סוף סוף אריה העישון הופל מרגליו. הריעו! אבל מה שאינכם מבינים – לא-מעשנים תמימים ונאיביים שלי – זה שרוחו של החוק הפאשיסטי שאתם חוגגים כעת, תחזור בעתיד הקרוב ותנשוך אתכם בישבנים נטולי הניקוטין שלכם.

יש מי ביניכם שבוודאי כרגע אומרים "לקחו לחצוף הזה את ההרגל המטונף והמגעיל שלו אז הוא קורא לזה פאשיזם." יכול להיות שאתם צודקים. בהחלט יתכן שהעובדה שאינני יכול לעשן במקומות הבילוי האהובים עלי עוד (ושעל-כן אבלה בהם מעט מאוד מעתה והלאה), עוררה תגובה רגשית שגורמת לניסוחי להיות קשים ובוטים יותר מכפי שהיו אילולא היה עובר החוק. אני מסכים לביקורת שכזו, אחרי הכל גם אני בסך הכל אנושי. אבל מהצד השני יתכן שדברי, מלאי רגש ככל שיהיו, לוא דווקא מנוגדים למציאות. האם לא היה ניתן למצוא גישור דמוקרטי יותר בין המעשנים ללא-מעשנים?

הדבר המידי והחמור שנלקח לאזרח על ידי החוק הזה הוא הבחירה. הבחירה היא הדבר שהופך אותנו לאנושיים, הדבר שמפריד מדינות נאורות ממדינות חשוכות. במדינות נאורות האידיאל הוא שהמדינה מתערבת כמה שפחות בבחירותיו האישיות של האזרח, או בבחירותיה האישיות של קבוצת אזרחים. המדינה קובעת מסגרת חוקים מקובלת על העם (על פי סולם ערכים נתון) ואוכפת למען אזרחיה חוקים אלו, אך איננה מתערבת בחיי העם מעבר לכך. החוק המדובר מפר מצב זה.

לא-מעשנים יכולים לטעון שלא ניתנת להם בחירה לצאת ולבלות מבלי להיתקל במעשנים. אך זה כמובן לא נכון. מלבד העובדה שלקחתם לנו את בתי הקולנוע, ומלבד העובדה שכל בתי הקפה והמסעדות גם לפני החוק הזה חילקו את חלליהם לחלל למעשנים וללא-מעשנים (ובדרך המעשנים נאלצים להסתפק בחלל החיצוני), הרי שבמקום בו רוב האוכלוסייה מורכבת מלא-מעשנים, הם יכלו להתאגד ולפנות אל בעל המקום בדרישה שהמקום יהפך להיות כולו מקום ללא עישון בכלל. אם אכן רוב הקהל של המקום בנוי מלא-מעשנים, הרי שבעל המקום היה מגיב בחיוב להתאגדות כזאת. במצב כזה מקום אחד יכול להיות של לא מעשנים ואחר של מעשנים, הכל לפי בחירת הציבור שפוקד את המקומות הללו. אינני יכול לקחת קרדיט על רעיון זה, שמועות שהגיעו אלי אומרות כך פתרו את הבעיה פאבים במקומות מסוימים באירופה ובארצות הברית. משאל ברור וחשוף של לקוחות המקום קבע מה יהיה סגנונו.

המדינה מנסה לומר שהיא חוסכת לכם את הטרחה וקובעת עובדות בשטח כביכול למענכם, כשלמעשה מה שהיא עושה זה מסרסת אתכם, מרגילה אתכם לא להתאחד ולא להתאגד ולא לעמוד על שלכם. המדינה שלנו רוצה שאזרחיה יאמינו שיש מי שדואג להם ולכן אין הם צריכים להתערב בעצמם במצביהם האישיים, זאת כדי למנוע שביתות, התאגדויות ומרי אזרחי בסגנון שביתת המורים הנוכחית.
החוק קובע שאסור לעשן בכל מקומות הבילוי הציבוריים בארץ, כולל פאבים. פאבים הם מקומות בהם רוב האוכלוסייה בדרך כלל בנויה ממעשנים. מוסכם עלי (ואני חושב על כל אדם שרוצה להתחשב בחברו) שאנשים שלא מעשנים צריכים בהחלט שתהיה להם אפשרות לשבת בפאב מבלי להיחשף לעשן. האם החוק החדש הוא הדרך היחידה לקיים זאת? האם חוק שהיה קובע שגם בפאבים יש להגדיר חלל למעשנים וחלל ללא מעשנים ושגודלם יהיה שווה לא ימלא את הרצון גם כן? לא מעשנת שדיברתי איתה פעם העירה לי שהחללים למעשנים שנמצאים לצד חללים ללא עישון הם כלי חסר תועלת. שכן בדרך כלל המקומות הללו אינם סגורים, אז איך העשן "יודע" שאסור לו לצאת מחלל המעשנים? אני חושב שזו ביקורת ראויה ועל כן יש לעדן את החוק ולקבוע הפרדה פיזית כלשהי בין החללים שבהם מותר עישון ובהם אסור. או, כמו שבעלי הפאבים מציעים, לחייב את בעל הפאב לציין בעזרת שלט בחוץ אם הפאב שלו הוא פאב עישון או לא. במצב כזה, אם היה לחץ ציבורי אמיתי לכך, קיימת סבירות שפאבים ללא עישון היו נפתחים באופן עצמאי, פשוט מכוחם של ביקוש והיצע. ושוב זהו מצב אידיאלי בו לעם ניתנת הבחירה והוא מחליט החלטותיו ומביא לשינויים לבדו. שלטון עם שכזה לא רק שלא קורא בישראל, הוא מדוכא מיד במקומות בהם הוא מעז להראות פרצופו.

אחד מחברי הקרובים הוא בעל פאב בראשון לציון והוא הביע בפני את הפחד שכל ענף הפאבים בישראל יקרוס בגלל עובדת היותו מבוסס על קהל של מעשנים. פחדים מסוג זה נשמעו גם על ידי בעלי פאבים אחרים. אני אישית חושב שהם דואגים לחינם. הציבור מעצם היותו ציבור הוא סתגלן, ושנים של חינוך לפאסיביות עשו אותה נרצה. אנשים יתרגלו למצב החדש על פי רוב וימשיכו לפקוד את מקומות הבילוי, כי זהו טבעם של הדברים. אבל הנזק לחירות האישית הוא כמעט בלתי הפיך, ממש כמו הנזק לריאותיו של מעשן כבד.

אם החוק היה עובר משאל בקרב ציבור יוצאי הפאבים, הייתי מדבר אחרת. אבל המדינה לא תסתכן עד כדי כך שהיא תיתן לכם להשמיע קולכם, יהיו התוצאות אשר יהיו. עליכם מוטל להישאר ניטרלים ופאסיביים ולחשוב שהכל בסדר כי המושכות נמצאים בידיים של אנשים שדואגים לאינטרסים שלכם. זהו כמובן שקר. האינטרס היחיד שעומד כנגד עיניהם של מחוקקי החוקים בישראל הוא הישרדותם שלהם והאינטרסים הכלכליים של אנשי ההון שממנים אותם, אלה שבאמת מושכים בחוטים.

מהו פשר הפרנויה הזו, אתם שואלים? מה הנזק הגדול לחירות שעליו אני מדבר? חברים וחברות, כמו שההיסטוריה מוכיחה, חוקים מסוג זה הם צעד ראשון. עכשיו אתם – לא-מעשנים בריאים שלי – חושבים שיש כאן סיבה למסיבה כי משהו שאתם מתעבים הוצא מחוץ לחוק, אבל מחר על פי אותו עיקרון פאשיסטי הם יוציאו מחוץ לחוק משהו שכן נוגע לכם, הכל כמובן כדי לגונן ולהגן עליכם. אולי יאסרו עליכם לשתות אלכוהול בכלל כי מדענים גילו קשר בין צריכת אלכוהול לבין סרטן, אולי מישהו יחליט שהמסך של המחשב הנייד שלכם גורם להתעוורות וזה ינודה מהציבור, אולי אתרי מאמרים כגון האתר שבו מתפרסמת כתבה זו יוכרזו כסכנה לציבור כי הם מכילים חומרי הסתה או… שקר כלשהו, וצנזורה תופעל עליהם. אתם נותנים להם להתערב בחיי האזרחים, אתם פורצים פרצה שלא תחדל מלהתקיים כשהם יתחילו לקחת לכם את הדברים שחשובים לכם.

אגב, דברים שאתם יכולים בטוחים שבהם החוק לא יגע ולא יתערב הם השימוש בטלפונים סלולריים, התכנים המשודרים בטלוויזיה ואלו המשודרים לילדים, הנסיעה במכוניות וצריכת החשמל. יש יותר מדי הון שמעורב בתחומים הללו שמזיקים לרווחת הציבור הרבה יותר מכל הסיגריות בעולם, ושם בדיוק תגלו שבריאות הציבור ורווחתו מעניינת אותם כקליפת השום.

ובנימה יותר אישית, כמה מילים על הסיגריה. שמתם לב שחוק כנגד עישון תופס הרבה יותר כותרות ממה שבדרך כלל הנושא הזה מצריך? אנו חיים בעולם בו כל יום מתים אלפי אנשים במלחמות, טבח ורצח עם, שחיתויות מביאות שלטונות לברכיהם (כולל את שלנו), ילדים נכנסים לבתי ספר ויורים לכל עבר, אבות אונסים בנותיהם וכל הרעות החולות של החברה המודרנית הנאורה, אבל את נידויו של העישון ממקומות ציבוריים חוגגים כאילו היה זה מאורע היסטורי חשוב. מדוע? האם באמת בזה תמו כל בעיותינו? האם כעת, משהסיגריה הובסה, אש המלחמה תישכח, המערכת תהיה נקייה משחיתויות ושום ילד בעולם לא יפחד יותר לשוב לביתו? ברור שלא. אז אולי זה עניין בריאותי. אולי הסיגריה היא פשוט רוצח כה נורא שכשהוא סוף סוף מובס מן הראוי שנחגוג? אבל בדיקה של הנתונים תעלה שיותר בני אדם מתים מהתקפי לב שאינם קשורים לעישון, תאונות, פעולות איבה ומלחמות מאשר מעישון בעולם המערבי והמזרחי גם יחד. אז מדוע?

הסיבה נעוצה באופנה ובהסחת דעתנו מהדברים החשובים באמת. בשנים האחרונות קיימת אופנה שהופכת את הסיגריה לשטן של המאה העשרים ואחת, מהות הבעיות, שורשו של כל רוע. כבר לא נאמרים עליה דברים טובים בשום מקום. היא מואשמת במוות כמעט בבלעדיות. לפני זמן מה שודר בערוץ שמונה סרט על עישון (כמובן מזווית הראייה של לא-מעשנים. אתם פשוט מצליחים להידחף לכל מקום, אה?) ושם הביאו רופא שפתח מגרה מלאה בתיקים ואמר שיש לו שלושים אלף תעודות פטירה של אנשים שמתו כתוצאה מעישון. הוא שכח לציין שמדובר על פי רוב באנשים שעישנו כמויות גדולות מאוד ליום, ויותר מזה הוא שכח לציין את מאות אלפי תעודות הפטירה האחרות שהיו שם שמעידות על אנשים שמתו מהתקפי לב, מחלות מין, תאונות דרכים, זקנה, סוכרת, שריפות, טביעה, מתקפות טרור, סרטן המעי, סרטן הערמונית, סרטן השד (מבלי שעישנו ולו סיגריה בודדה!), חבלי בנג'י שנקרעו, התרסקויות מטוסים, בולדוזרים שיצאו משליטה, תאונות רכבת, מלחמות, מלחמות, מלחמות, הרי געש מתפרצים, רעידות אדמה, צונאמי, התאבדויות, מרוצי סוסים חולי כלבת, שוורים ספרדיים פסיכופטים, מעבורות שהתפוצצו בחלל, החיידק הטורף, מלריה, נגיף הסארס, קדחת הנילוס… אבל לפחות הם עברו את חייהם ללא עישון.

אילו היו יודעים כיצד ימותו, ודאי היו מדליקים סיגריה לפחות מפעם לפעם.

לא-מעשנים – משקרים לכם. אמת ויציב שהעישון מזיק לבריאות ומעלה את הסיכויים לחלות במגוון מחלות סופניות. אבל בנוסף אמת ויציב שגם אם לא תיגעו בסיגריה כל חייכם – הרי שבסופו של דבר תמותו. בוודאות. ללא שום ספק. תסמכו עלי בנושא הזה. תשאלו כל רופא. אפילו סרטן מקבלים גם אנשים שלא נגעו בסיגריה כל חייהם, רצו כל יום ואכלו רק טופו ויתר מאכלים חסרי טעם וריח. מה הטעם בחיים שכאלה? אם יש עולם הבא האנשים האלה בטוח תובעים כעת מישהו על פרסום מטעה.
העולם מציע מגוון דרכים למות ורובן לא קשורות לעישון. האם העישון מגביר סיכויים למחלות מסוימות? כן, ללא ספק. אבל כמו בכל דבר בחיים, הכל שאלה של מידה. אדם שמעשן חמש סיגריות ביום או פחות, לא שואף יותר רעלים מאדם לא מעשן שמסתובב באמצע היום במרכזה של עיר גדולה. אם אי פעם הילכתם באזור הקריה בתל אביב במהלך היום, עישנתם קופסא וחצי פחות או יותר… האם סיגריות ממכרות? כן, ללא ספק, אך לא באופן הנרקוטי שבו הן מוצגות. ההתמכרות הפיזית לניקוטין היא משהו שהגוף מתגבר עליו בתוך שבועיים פחות יותר (כך לפחות על פי מאמרים רפואיים בנושא). ההתמכרות האמיתית לסיגריה היא פסיכולוגית. המעשנים מתחלקים לשני סוגים: אלה שהעניקו משמעויות אישיות לכל מיני אספקטים בעישון ופיתחו תלות פסיכולוגית בפעולה הזו, ואלה שפשוט אוהבים את זה יותר מדי. האנשים מהסוג הראשון הם המעשנים ששמחו על החוק החדש כי "הוא יעזור לנו להפסיק לעשן". אני מאחל להם המון בהצלחה. המעשנים מהסוג השני הם אלו מבינינו שבאמת ובתמים אוהבים לעשן.

אני יודע שיהיו רבים (כולל פסיכולוגיים מוסמכים) שלא יקבלו קביעה זו, אך לדעתי כאן נעוצה ה"בעיה". זה לא שאני מכור. המילה "מכור" מכילה קונוטציה שרומזת שאין לי שליטה בדבר. אני לא מחלק לעצמי הנחות כאלה. בוודאי שיש לי שליטה. ההיסטוריה מוכיחה שאפילו מכור להרואין מסוגל להיגמל אם הוא באמת ובתמים רוצה בכך, ובדרך כלל כשהם מגיעים לשפל המדרגה רבים מהם מחפשים עזרה ונגמלים. אני פשוט לא באמת רוצה להפסיק. מדי פעם בחיי אני מנסה להיגמל לחלוטין ולפעמים אפילו מחזיק שבועות ארוכים. פעם אפילו שלושה חודשים. במילים אחרות, ההתמכרות הפיזית לניקוטין כבר מזמן הסתיימה. אז מדוע חזרתי? כי אני אוהב לעשן. אני רוצה יותר לעשן מאשר שאני רוצה להפסיק. אני אוהב לעשן ואני אוהב את זה בכל צורה. אני אוהב סיגריות, סיגרים ופייפ. אני אוהב את הריח של הטבק לפני שמדליקים אותו ואני אוהב את הריח שלו אחרי שמדליקים אותו (בייחוד בסיגרים ופייפ). אני אוהב את ההתעסקות איתו, אני אוהב את הצריבה על הלשון והריח של הניקוטין על האצבעות. אני אוהב את העישון אחרי האוכל, הארוחה שלי פחות מספקת בלי הסיגריה בסופה. אני אוהב טבק, ובזה בעצם הכל מסתכם.

אם אתם לא-מעשנים, עצתי לכם היא להמשיך לא לעשן, כי הסיגריה היא הנאה בצורת חרב פיפיות. יתכן מאוד והיום בו אאלץ לוותר בעצמי על ההרגל קרב ובא, כי אין ספק שהוא פוגע בבריאותי (מעטים מאוד הם האנשים שבאמת מסוגלים לעשן חמש סיגריות ביום, ואני בטח שלא אחד מהם). אבל עד אז אל תגנזקי עישון – רקע מערבינו עלי, אינני ילד, אני מודע לסיכונים וכאדם בוגר וחופשי דורש את זכותי לבחור להמשיך להחזיק בהרגל, גם אם אתם אינכם אוהבים אותו. אני מוכן שתיקחו לכם את התחבורה הציבורית על כל צורותיה, הקולנוע, הקניונים, הבנקים, הדואר ואת חללי הלא מעשנים הממוזגים והנעימים במסעדות, בבתי הקפה וכן – אפילו אוותר על חלל מסוים בפאבים בשבילכם. אבל אם אתם חושבים שאוותר על הטבק הנפלא, על הטעם שהוא מוסיף לחיי שגם ככה הינם קצרים בין אם מעשנים ובין אם לא, רק בגלל שאתם מעוניינים בכך או בגלל חוקים בעלי אינטרסים מוטלים בספק מטעם המדינה - טעות בידכם.

וכעת אם תסלחו לי, משסיימתי את המאמר עלי ללכת ולעשן. אחרי הכל, מחר יום חדש וחפיסה חדשה.
כתבות נוספות:
 באדיבות: רז קולר/אמיגו
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות
 
  תגובות  
  נהדר מקסים
adina   - ‏11/‏01/‏2008 20:53 
1.
  צודק לגמרי -אוהב לעשן
אמיר   - ‏20/‏06/‏2013 21:30 
2.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות