בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
אקטואליה

כל הטעויות בדרך לאנאפוליס
25.11.07

 

די ברור למה אנאפוליס חשובה לאולמרט. הוא מעוניין להמשיך מנהיגים כמו בן-גוריון, בגין ורבין, ובאותה הזדמנות לעמעם את החקירות המשטרתיות התלויות נגדו.
פחות ברור למה אנאפוליס חשובה למדינת ישראל. בעוד הפלשתינים ידרשו שם את זכות השיבה, חלוקת ירושלים ופינוי מאחזים - ישראל תמלמל משהו על הפסקת ההסתה. הוועידה הוכרעה עוד בטרם נפתחה השבוע ציינו ראשי המדינה שני אירועים בעלי ניחוח היסטורי. הראשון היה שלושים שנה להגעתו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת לירושלים, והשני - יום הזיכרון ה-34 של ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. קשה למצוא קשר ישיר או עקיף בין שני האירועים, ובכל זאת החליט ראש הממשלה אהוד אולמרט לנצל את שני האירועים כדי למנף את מדיניותו כלפי הפלשתינים בכלל ואת יציאתו במוצאי שבת לוועידת אנאפוליס בפרט.

על קברו של בן-גוריון בשדה-בוקר הרחוקה הזכיר אולמרט בנאום חסר השראה את תכונת המנהיגות שכל כך אפיינה את האיש. "רק באותם צמתים שבהם נפגשים המנהיג המתאים ושעת הכושר ההיסטורית החמקנית, יודע המנהיג לאחוז בחוזקה בקרניה של ההיסטוריה ולהטות אותה ממסלולה".

כדי שלא נטעה, הדגיש אולמרט בסוף נאומו עד כמה דמותו של בן-גוריון מהווה השראה למנהיגותו שלו: "לעתים, בשעות הקטנות שבהן מסתיימות החובות הפורמליות של תפקיד ראש הממשלה, באותו זמן ביניים שבו חולפות להן מחשבות מייסרות על מה לעשות וכיצד לנהוג ואיך להחליט, אני מרשה לעצמי ממרחק הזמן ובחילופי הנסיבות לחשוב על בדידותו של דוד בן-גוריון באותם ימים ובאותן שעות שבהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה, כנגד עצות טובי חבריו ויועציו, ולא היה לצידו אדם, זולת מצפונו, חוש האחריות שלו, וא-להיו".

אולמרט לא הסתפק בשימוש במנהיג מחנה השמאל המיתולוגי, אלא פזל כאמור גם לכיוונו של בגין. בנאום הפתיחה של מושב הכנסת ציטט ראש הממשלה את רה"מ המנוח שאמר "טובים ייסורי השלום מקורבנות המלחמה". המסר ברור: אולמרט מנסה לומר כי הוא ממשיכם של שני המנהיגים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

המארח הסדרתי קלינטון

ואם היומרה הזאת נראית קצת מגוחכת, לפחות בדבר אחד אולמרט עומד השבוע להמשיך מסורת שהתחיל בגין, ואחריו הלכו, מי ברצון ומי באונס, כל שמונת ראשי הממשלה האחרונים בישראל. כולם השתתפו בגירסה זו או אחרת של אנאפוליס. ראש וראשון היה כמובן מנחם בגין, שהשתתף בפסגת קמפ-דיוויד הראשונה ביחד עם נשיא מצרים סאדאת ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, פסגה שהביאה את השלום עם מצרים.

אחריו בא יצחק שמיר שבשלהי כהונתו, למרות מאמצי התחמקות, נגרר באי רצון לוועידת מדריד הבינלאומית, שהתקיימה בחסות אמריקנית ורוסית. רבין עשה את זה פעמיים, אחת על מדשאת הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 לרגל החתימה על הסכם אוסלו עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון; והשנייה, פחות משנה לאחר מכן, בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן בערבה, בהשתתפות המלך הירדני חוסיין ונותן החסות האמריקנית הנשיא קלינטון.

שמעון פרס, יורשו של רבין, הספיק במהלך ששת חודשי כהונתו הקצרה ליזום את כינוס פסגת שארם-א-שייח'. באופן רשמי, הוועידה נועדה לחזק את המתונים במחנה הפלשתיני; בפועל, הכינוס נועד לשפר את סיכוייו של פרס להיבחר לראשות הממשלה. בין משתתפי הכנס היו נשיא מצרים חוסני מובארכ, המלך הירדני, ושוב הידיד קלינטון.

הבא בתור היה בנימין נתניהו, שכראש ממשלה ניסה ככל יכולתו להתחמק מוועידות או פסגות בינלאומיות מתוך הבנתו כי המאפיין העיקרי של אותם אירועים הוא הפעלת לחץ על ישראל. ובכל זאת, גם נתניהו השתתף בפסגה שכזאת בחוות וואי, שם הוא פגש את יו"ר הרשות יאסר ערפאת ומיודענו נשיא ארה"ב ביל קלינטון. בהמשך הדרך הגיע תורו של אהוד ברק, שכמו רבין הצליח בתקופת כהונתו הקצרה לארגן לעצמו שתי פסגות.

הראשונה עם שר החוץ הסורי ואליד מועלם בשפרדסטאון, בחסות הנשיא קלינטון, והשנייה עם הפלשתינים בראשות יאסר ערפאת בקמפ-דיוויד, שוב בחסות המארח הבלתי נלאה, ביל קלינטון.

עלייתו של שרון לכס ראש הממשלה לא שינתה את כללי המשחק, למרות העובדה ששרון סירב לראות את פניו של ערפאת, גם הוא מצא את עצמו בפסגת עקבה ביולי 2003, פסגה כמעט נשכחת, שההשתתפות בה היתה מרובעת; שרון, ראש הממשלה הפלשתיני דאז מחמוד עבאס (אבו-מאזן), המלך הירדני עבדאללה כמארח, ושחקן אמריקאי חדש, הנשיא ג'ורג' דבליו בוש.

מלבד קמפ דייויד של בגין ושני מפגשי הפיסגה של רבין, אף אחד מהמפגשים הללו לא הניב שום תוצאה מדינית. הם לא הצליחו "להתניע" את התהליך המדיני התקוע, ולא הובילו לשום הסדר ביניים או הסכמה של קבע. אפילו המטרה הסמויה של ועידת שארם לא הושגה: פרס הפסיד בבחירות.

וכך הגענו לאנאפוליס ולאולמרט. אחרי למעלה משנה וחצי בתפקיד, כשמאחוריו מלחמה כושלת, ארבע חקירות משטרתיות וועדת חקירה אחת, הגיע גם אולמרט לרגע הפסגה שלו. זו לא היתה, צריך לומר, יוזמה שלו. גם בוושינגטון מסיבותיה שלה זקוקים לאווירת פסגות.

לפני כחמישה חודשים, הודיע נשיא ארה"ב בוש, בעידודה ויוזמתה של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, על כינוסו של מפגש בינלאומי. בניגוד לכללי הדיפלומטיה המקובלים, הודיעה רייס פומבית, לפני שדיברה עם הצדדים, ש"בסתו" תהיה פסגה ישראלית פלשתינית בארה"ב. בעוד הפלשתינים עשו בתחילה, ואף בהמשך הדרך, קולות של אי הסכמה, אולמרט אימץ את הרעיון בשתי ידיו.

מבחינתו, היה מדובר בהזדמנות פז לנסות ולייצר אג'נדה מדינית חדשה לאחר קריסת תוכנית ההתכנסות, שעליה השליך את יהבו.

למעשה, במהלך שלושת החודשים שלאחר נאומו המפתיע של בוש, אולמרט היה הסנגור הבכיר, אולי חוץ מרייס, של הכינוס. וזאת למרות שבכל תולדות הוועידות ומפגשי הפיסגה עוד לא היתה ועידה שהוכנה בצורה רשלנית וחובבנית כמו אנאפוליס. עד הרגע האחרון לא היה תאריך מוגדר לוועידה, לא יצאו הזמנות, ורק ב-29 בספטמבר קבעו במחלקת המדינה את מיקומה של הוועידה: העיירה אנאפוליס, הממוקמת 50 קילומטר מוושינגטון. סדר היום וזהות המשתתפים לא ידועים גם היום, פחות משבוע לפני הארוע.

מה לא ברור כאן?

בישיבת הממשלה האחרונה לפני כינוס ועידת אנאפוליס, שהתקיימה השבוע ביום שני בשל האזכרה הממלכתית לבן-גוריון, ביקר אולמרט את מי שכינה "הממהרים להכתיר את המפגש בכותרות כאלה ואחרות, לנסות לגמד אותו, ואפילו קוראים שלא להשתתף בו". אולמרט הסביר כי "מטרתו של המפגש באנאפוליס הובהרה מראש ובדיוק מרבי על ידי נשיא ארצות הברית, בנאומו שבו קרא לכינוס המפגש". ובכן, מה לא ברור כאן?

עיון מחודש בעיקרי אותו נאום של בוש מגלה כי אכן יש מטרות מדיניות ואחרות שאמורות לעלות ולהתקבל במהלך הכינוס. בין היתר קרא בוש ל"מפגש בינלאומי בסתיו של נציגים ממדינות התומכות בפתרון של שתי מדינות, דוחות טרור, מכירות בזכותה של ישראל לקיום ומחויבות לכל ההסכמים הקודמים שהושגו בין הצדדים.

המשתתפים העיקריים בפגישה זו יהיו הישראלים, הפלשתינים והמדינות השכנות להם. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס תהיה היו"ר, והיא ועמיתיה יבחנו את ההתקדמות שהושגה בהקמת מוסדות פלשתיניים. הם יחפשו דרכים חדשות ויעילות שיתמכו בהמשך הרפורמה, ויעניקו תמיכה דיפלומטית לצדדים המתדיינים כך שנוכל להתקדם בהצלחה בדרך למדינה פלשתינית".


וכמו במרבית המאבקים הקודמים בין הצדדים על תודעת דעת הקהל, כמו גם על ליבם של השחקנים הבינלאומיים, הפלשתינים העמידו רף דרישות גבוה ומפורט: שחרור כל האסירים הפלשתינים, קביעת לוח זמנים מוגדר לסיום המשא ומתן, עיסוק ספציפי בשאלת הגבולות, חלוקת ירושלים והפיכת מזרח העיר לבירה הפלשתינית, שאלת השיבה והפליטים, פירוק כל המאחזים הלא חוקיים והפסקת בנייה מוחלטת בכל ההתנחלויות, גדולות כקטנות.

אל מול רשימה פרטנית זו, ישראל מציבה דרישות אמורפיות וחסרות ממשות: חזרה למפת הדרכים, הפסקת ההסתה, פירוק ארגוני הטרור מנשקם, הפסקת האלימות. במשלחת הישראלית הרגישו כי אין סימטריה בין דרישות הצדדים, ובמאוחר נוספה הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. דרישה זו נולדה, אגב, אצל השר אביגדור ליברמן, ולא בקרב אנשי אולמרט, רמון או לבני, השלושה שעסקו בגיבוש ההבנות המקדימות עם הפלשתינים.

רמון והאגן הקדוש

במקביל הלכו וגברו הרינונים וההתלחשויות וביטויי אי נחת במעגלים הולכים ומתרחבים סביב אולמרט. לאט לאט נחשפה העובדה שההתנהלות הישראלית מול הפלשתינים היתה חובבנית, וללא הבנה אמיתית של המשמעויות וההשלכות של ההידברות. אבל לאורך זמן לא קצר לא היו אלה הרבה יותר מקיטורים והדלפות אנונימיות לעיתונים. במערכת הפוליטית, מימין ומשמאל, מצביעים על מינויו של המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, כנקודת המפנה.

אולמרט מעולם לא גיבה בפומבי את מהלכיו של רמון ואת עמדותיו. הוא הניח לרמוןלהפריח את בלוני הניסוי לבדו. השיא היה כשנחשפו פרטי מסמך ההבנות שרמון ואבו-עלא גיבשו בעמל רב. חלוקת ירושלים, משטר מיוחד על האגן הקדוש, הסכמה לקליטה סמלית של פליטים פלשתינים, חזרה מוחלטת לקווי 1967 בעזרת טכניקת תיקוני גבול. בניגוד להצהרת אולמרט על היחסים שיש לו עם חברים טובים, רמון נאלץ להתייצב בגפו, ללא תמיכת אולמרט, בדיון המדיני הראשון שקיימה מועצת קדימה, ימים ספורים לאחר ראש השנה.

מתנגדיו הרבים של רמון, הן בצמרת המפלגה והן בקרב שכבת הפעילים, אילצו את אולמרט להתנתק מרמון, והוא עשה זאת בצער אבל במהירות ובקלות.

הוואקום שנוצר עם לכתו של רמון אילץ את אולמרט, תחילה באי רצון מופגן ולאחר מכן מתוך השלמה, למנות את שרת החוץ וממלאת מקומו, ציפי לבני, לראש המשלחת הישראלית למשא ומתן עם הפלשתינים. מהלך זה, נתפס כיום בעיני רבים כמהלך הנכון היחיד שעשה אולמרט לאורך כל חמשת חודשי עיסוקו בהכנות לקראת אנאפוליס. חברי קדימה, זוטרים כרמי דרג, חשו כי האיזון הקדוש בין ימין ושמאל, שאפיין את המפלגה בתחילת דרכה, חוזר למקומו הראוי.

"הלכה ההדדיות"

בסיעת הליכוד השבוע ניצלו את הבמה לתקוף את אולמרט ואת מדיניותו. ח"כ לימור לבנת הסבירה כי אולמרט הצליח להפוך את תוכנית מפת הדרכים לתוכנית שיש בה רק פגיעה באינטרסים של ישראל.

ואכן, במידה שאולמרט יעמוד בדיבורו, הרי עקרון ההדדיות המאפיין את מפת הדרכים נעלם כלא היה. "בסעיף הראשון של מפת הדרכים", מסבירה לבנת, "מופיעות התחייבויות המופנות גם כלפי ישראל וגם כלפי הפלשתינים. אבל אולמרט מתחייב עכשיו למלא את ההתחייבויות הישראליות של הקפאת הבנייה בהתנחלויות, פירוק המאחזים והקלה לפלשתינים – תוך כדי שהוא מאפשר לפלשתינים לחמוק מביצוע ההתחייבויות שלהם".

לבנת התכוונה בדבריה לשינוי הדרמטי, ואי אפשר לתאר זאת במילה אחרת, שאולמרט הכניס במדיניות ממשלת ישראל. מדובר בפניית פרסה אל מול הגישה ששלטה לאורך השנים בקרב הנהגת המדינה: במפת הדרכים כתוב שחור על גבי לבן כי התקדמות בשלבי ה'מפה' תלויה בביצוע ההתחייבויות המופיעות בשלבים הראשונים.

אין התקדמות לשלב ב', שלא לומר לשלב ג' (הדיון בהסדר הקבע), ללא ביצוע שלם ומוחלט של שלב א' הכולל פירוק ארגוני הטרור, הפסקת האלימות, הכרה בישראל והפסקת ההסתה. אך כיוון שהפלשתינים לא מסוגלים וספק אם הם רוצים למלא את חלקם, הרי מדיניות זו היא מתכונת בטוחה להקפאת התהליך המדיני. אז מה עושים?

פשוט מאוד, עוצמים עין. ממשיכים בתהליך המדיני כאילו הכל בסדר, וכמס שפתיים מכריזים כי היישום בפועל של ההסדרים שיוסכמו בין הצדדים יתבצע רק לאחר מימוש ההתחייבויות של מפת הדרכים.

בדיון השבוע תקפו יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו ויו"ר סיעת הליכוד גדעון סער את אולמרט על "החובבנות המדינית וההפקרות הביטחונית שהוא מביא על מדינת ישראל". רובי ריבלין מצידו נזכר בסיפור מלפני עשר שנים.

"בשנת 1997, בערב יום כיפור, נשאלתי על יד אחד העיתונאים אם אני חש צורך לבקש ממישהו סליחה ומחילה לפני יום הדין. עניתי לאותו כתב שאני מרגיש חובה לבקש סליחה דווקא מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. הוספתי כי למרות ששנינו היינו משני צידי התותח, אני חש צורך עמוק לבקש את סליחתו בגלל מעשיו הגדולים ופועלו למען האינטרסים של מדינת ישראל".

ריבלין המשיך: "לא חלפו אלא דקות בודדות, ואני מקבל טלפון מראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט. אולמרט שמע את בקשת הסליחה שלי והרגיש צורך להעיר לי שאסור להתחנף למחנה השמאל". בטרם הצליח ריבלין לסיים את סיפורו פרצו כל הנוכחים בצחוק, כשדבריו של ריבלין, "ואידך זיל גמור", נותרו תלויים באוויר.

שעות ספורות קודם לכן קיימה ועדת חוץ וביטחון בכנסת ישיבת עבודה. האורח התורן היה היועץ המדיני של ראש הממשלה, שלום תורג'מן. חברי כנסת שנכחו בישיבה מספרים שלאורך כל דבריו של תורג'מן הפנו כמעט כל חברי הוועדה, מכל קצות הקשת הפוליטית, שאלות שאפשר לסכם אותן כך: מדוע ממשלת ישראל מתכוונת להשתתף בוועידה, אם ברור לה שלא ייצא טוב ממנה?

תורג'מן ענה בפשטות: "כי אנחנו כבר שם". וכך, מבלי משים, חשף יועצו של רה"מ (שאחד מחברי הוועדה תיאר אותו כ"מי שרק שערה מבדילה בינו לבין ראש הממשלה") את האובססיה הישראלית 'לעשות משהו', כמעט בכל מחיר, העיקר לא להישאר תקועים עם עצמנו.

הכרה? למה מה קרה?

עוד ויתור ישראלי מרכזי שהצליח לחמוק מהרדאר הציבורי קשור לדרישה הישראלית להכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. כאמור, תנאי זה הועלה על ידי אביגדור ליברמן ואומץ על ידי אולמרט ולבני.

אבל גם דרישה חדשה זו זכתה לאותו טיפול מסרס כמו התביעות הישנות. אולמרט מציג את הדרישה כתנאי בל יעבור, אבל לא תנאי מיידי. אין צורך בהכרה פלשתינית כזו עוד לפני כינוס הוועידה, אלא ניתן לדחות אותה להמשך המשא ומתן בין הצדדים. הרי מדינת ישראל קיימת כבר שישים שנה, הוא מיתמם, מה כבר יקרה אם ההכרה תתמהמה בעוד מספר חודשים או בשנה?

על אף הגמישות הרבה, שלא לומר אלסטית, שישראל מציגה לאורך כל המו"מ המקדים, על דבר אחד אולמרט, משום מה, לא מתפשר: הוא עדיין עומד על כך ששלושה יהיו הגורמים המפקחים והקובעים מי מבין שני הצדדים לא מילא את מחויבויותיו כפי שהללו מופיעות במפת הדרכים: ארה"ב, ישראל והפלשתינים. מנגד, הפלשתינים דורשים כי רק ארה"ב תוגדר כמפקחת, וזאת מתוך הערכתם כי במקרה כזה האמריקנים ישפטו אותם לקולא.

לאורך רוב חודשי הכנת הוועידה דרש אולמרט מאנשיו ומחברי צוות המשא ומתן לשדר מקצועיות וענייניות. הוא ידע שאסור שייווצר הרושם כי הוועידה הופכת, בין במישרין ובין בעקיפין, לאירוע פוליטי שכל מטרתו ניסיון נוסף לשפר את מעמדו הציבורי והפוליטי. ואולם חרף מאמציו של אולמרט, הביקורת על פוליטיזציה נחתה עליו מכל הכיוונים. השבוע היה זה דווקא ביילין, ולא צבי הנדל או אריה אלדד, שכתב מאמר הנושא את הכותרת "עדיף להישאר בבית".

היה זה ביילין שתקף קשות את התנהלותו של אולמרט ואת ההכנות הלקויות שלו ושל צוותו לקראת הוועידה. לדברי יו"ר מרצ, מדובר בוועידה פוליטית שכל מטרתה להציל את כבודם ומעמדם האישי של שלושת משתתפיה המרכזיים: בוש, אולמרט ואבו-מאזן.

אך אין לזלזל במאמצים שהושקעו על ידי אולמרט בניסיון כמעט בלתי אפשרי להרחיק מהוועידה המתקרבת את תדמית הספין הפוליטי: מדיניות השתיקה המתמשכת ופגישותיו התכופות מאוד עם יריבו הגדול, יו"ר האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו, נועדו להשיג מטרה זו.

בשלב מסוים האמינו אולמרט ואנשיו, אולי מתוך ייאוש, כי הדבר עולה בידם. הפצצת המתקן הסודי בצפון-מזרח סוריה הפיחה רוח חדשה במפרשיו של אולמרט, ואפילו הסקרים החלו מחמיאים.

אבל כמו כל דבר טוב, גם לכך היה סוף. והוא היה מהיר וקטלני. הפלשתינים, עקשנים שכמותם, המשיכו באיומי המשבר שלהם, קונדוליסה רייס הגיעה לאזור בתדירות הולכת וגדלה, לדבריה כדי ללחוץ על שני הצדדים, ובפועל בעיקר על ישראל, להגמיש את העמדות, ושוב נותר אולמרט חסר ברירה כשנאלץ להכריז על שחרור אסירים בטענה המוכרת של "חיזוק אבו-מאזן" - טענה שעל פי הסקרים לא שיכנעה את רוב הציבור הישראלי ונתפסת בעיני רבים כתרגיל פוליטי מהמעלה הראשונה.

הזיגזג של מפרק השעונים

צרותיו של אולמרט אינן מתרכזות כמצופה באגף הימני של הקואליציה. חזית ש"ס וישראל ביתנו גרמה לו, ועוד תגרום, כאבי ראש לא קלים. אבל מי שמעצבן את ראש הממשלה במיוחד הוא שותפו הבכיר משמאל, אהוד ברק. לא בכדי החליט רה"מ לצרף את ברק למסעו לאנאפוליס. כפוליטיקאי משופשף הוא הבין שמוטב שברק יעמוד בתוך האוהל ויטיל את מימיו החוצה מאשר ההפך. אולמרט מאמין שאם הוא יחזיק את ברק קרוב אליו בתוך הוועידה, הדבר ימנע ממנו להטיח ביקורת כנגד התנהלותו ומדיניותו.

בכלל, בסביבתו של אולמרט לא באמת יודעים איך לאכול את ברק. אפילו אנשי מפלגתו וחלק מתומכיו כבר התייאשו מלנסות להבין מה עובר למפרק השעונים בראש. "שיתוק מוחין", כך מתארים חלק מאנשי מפלגת העבודה את התנהלותו של ברק במהלך החודשים האחרונים.

"אנחנו לא יודעים אם הוא בעד, נגד או סתם בלי דעה", אמר לי בציניות אחד מתומכי אנאפוליס בעבודה. בתחילה המשיך ברק את מדיניות 'זכות השתיקה' שכפה על עצמו בעצת יחצניו עוד בימי ההתמודדות שלו על ראשות המפלגה, לאחר מכן הביע התנגדות לוועידה במתכונתה הנוכחית, ולבסוף, ממש בימים האחרונים, הוא חזר בו והחל תומך בקיומה ובמאמץ להניע מחדש את המשא ומתן. זיגזג מתוצרת ברק הישן.

אליבי ליום שאחרי

הצלחת המחנה הלאומי ביחד עם השמאל להעביר את המסר כי אנאפוליס הפכה לארוע פוליטי שנועדה רק לשרת את הצרכים האישיים של כל הצדדים (בוש, אולמרט ואבו מאזן), הביאה את אולמרט ואנשיו לחשוש שהוועידה עלולה להתרסק ואולי אפילו לחתום את גזר דינו מוקדם מהצפוי. מסיבה זו החלו בסביבתו של אולמרט להוריד ציפיות, ולנסות למזער נזקים עתידים אפשריים.

וכך, מוועידה שהתחילה בקול ענות גבורה שלוותה במסע יחצ"נות מתוקשר, שדיבר על פריצת דרך משמעותית בסכסוך הישראלי-פלשתיני הבלתי נגמר, לא נותר אלא קול ענות חלושה. אולמרט של שבוע לפני אנאפוליס מדקלם את הקלישאה החבוטה ביותר בספרי הדיפלומטיה, "עצם קיום המפגש הוא הצלחה", ומצד שרת החוץ וראש הצוות הישראלי למשא ומתן מודיעים כי "גדולתו של מפגש אנאפוליס היא ביום שאחרי".

הכל מבינים כי מדובר במעין חיפוש אליבי למציאות של כישלון ולחשש כי בעקבותיו בוא תבוא התפרצות טרור נוספת נוסח שנת 2000, בסיומה של פסגת קמפ-דיוויד בתקופת ממשלת ברק.

ובכל זאת, על דבר אחד מסכימים ברק ורה"מ, אך לא כל שותפיהם לקואליציה - לאחר אנאפוליס יתחיל המשא ומתן עם הפלשתינים, שיעסוק בהכל, ומההתחלה. אין טאבואים, אין פרות קדושות, לכל דבר יש מחיר, הכל סחיר והכל נתון למשא ומתן. היה זה ח"כ ישראל חסון מישראל ביתנו, החברה בקואליציה, שאמר כי "לא מדובר בוועידת אנאפוליס אלא בוועידת אנופלס", שמו המדעי של יתוש הקדחת.
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות