בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
לטייל באירופה

קורסיקה - הפתעה בים הליגורי

קורסיקה איננה נמצאת בדרך כלל לאורך נתיבם הכבוש של התיירים.
 
מבין גלי המטיילים הפוקדים את חופי הים התיכון ואתריו, רק רסיסים נוחתים באי הזה, למעט השכנים, צרפתים ואיטלקים. האחרונים חיבבו תמיד את המחוז, שמרגישים כי נגזל מהם; הצרפתים, שבעבר התייחסו אל האי כאל אזור נידח, גילו לאחרונה את קסמו, ופוקדים אותו בהמוניהם. האי קרוב יחסית לצרפת ובנוסף לכך, יחד עם כמה איונים הסמוכים לו, הוא מחוז צרפתי לכל דבר.
 
אם לומר את האמת, הצרפתים מגלים יחס דו-ערכי לאי, כמו יחסם של הקורסיקאים לצרפת. בשנים האחרונות מתגברים הקולות הקוראים לעצמאותה של קורסיקה. קולות אילו מושתקים קודם כל על ידי הקורסיקאים בעצמם, החוששים ממצב בו ייאלצו להתמודד לבדם מול מטלות של כלכלה ובירוקרטיה. אחרים, השבויים ברומנטיקה המלובה ברגשות של קיפוח, דווקא מנסים להגביר מגמות של בדלנות, מארגנים הפגנות ולעתים רחוקות מאוד אף טרור.
אמנם קורסיקאים רבים משתעשעים לעתים בחלומות על עצמאות, אך רק מעטים תומכים במפלגה הבדלנית "חזית השחרור הלאומית של קורסיקה (Front de Liberacion National de la Corse), שראשי התיבות של שמה - F.L.N - מרוססים תכופות בצדי הדרכים. קבוצות הטרור אמנם אינן מצליחות לפגוע בשלוות האי, אך פוגעות בתדמית של קורסיקה בעולם ומבאישים את ריחה בבית "האחות הגדולה" - צרפת - או "היבשת", כפי שמכנים אותה כאן. אפילו לשכות התיירות של צרפת, הפזורות ברחבי העולם כולו, אינן נלהבות להמליץ על האי הסורר. הצרפתים, לעומת זאת, במיוחד הצעירים שבהם, מצביעים ברגליים ומגיעים. כחצי מיליון תיירים מגיעים הנה מדי שנה. הם נהנים מאקלים נוח בחורף ובקיץ, ומנוף פראי, מהיפים שיש באירופה.
 
קצת על גיאוגרפיה וטבע
קורסיקה, או קורס ,(Corse) כפי שהוא נקרא בצרפתית, הוא האי השלישי בגודלו בים התיכון. שטחו8,722 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה 240,000 תושבים. האי שוכן בין הים הליגורי לים הטירני, מצפון לאי סרדיניה, מעבר למפרץ בוניפציו, וכ-170 קילומטרים בלבד מדרום לצרפת.
הים התיכון הוא מארג צפוף ומגוון של נופים, עמים ותרבויות. נסיעה בארצות הים התיכון כרוכה בדרך כלל במעברים קיצוניים ממקום למקום. אבל גם טיילים ותיקים, אלו שהסכינו לשוני הבלתי אפשרי כמעט בין אזור לאזור, נפעמים כשהם מגיעים לקורסיקה. דומה כי האי הזה תלוש משהו מההוויה הים-תיכונית. להבדיל מנופי הים התיכון, הגירניים ברובם, קורסיקה הוא אי של גרניט, שנופיו המיוערים מהווים שילוב מוזר בין נופי ההר הגבוה של סיני לנופי לב אירופה.
 
 
האי קורסיקה הוא ההררי והמגוון ביותר מבין איי הים התיכון. מכמה בחינות, נדמה שמדובר לא באי קטן יחסית, אלא ביבשת, שכן יש בו מכל וכל, כמו למשל: קו חוף באורך של כאלף קילומטרים; הרים שכיפותיהם נותרות מושלגות עד חודש יולי; שמורת טבע עתירת ממדים ("הפארק האזורי הטבעי של קורסיקה"), קרקעות ביצתיות, אזור מדברי בלתי מיושב (De'ser des Agriatese); קניונים עמוקים; חורשים ויערות המורכבים משמורות יער נהדרות ומחורשים ים-תיכוניים צפופים ונמוכים יחסית, המכונים בצרפתית מאקי (Maquis).
מרבית שטחו של האי, בעיקר בחלקו המערבי והדרומי-מערבי, בנוי מסלעים מגמתיים גבישיים, בעיקר גרניט, אך גם דיוריט וגברו. באזור זה נמצאת פסגתו הגבוהה של האי - הר צ'ינטו - המתנשאת לגובה של 2,710 מטרים מעל פני הים. בדרומה של קורסיקה מצויים נופים גירניים, עשירים בתופעות קארסט.
במזרח ובצפון-מזרח, נמצאים הרים נמוכים יותר, בנויים מהרים של סלעים מותמרים (מטמורפיים, סלעים ששינו את המבנה הגבישי שלהם עקב חום ולחץ) כגון צפחה, שפסגותיהם מתנשאות עד 1,766 מטרים מעל פני הים, ונופיהם, המתונים משהו, עוצבו בעבר הגיאולוגי הלא רחוק, על ידי קרחונים. האזורים ההרריים, הגבוהים יותר, נמצאים במזרח האי. אלו הם רכסים רמים ומבותרים להפליא, הרי גרניט שנקיקים שוצפי מים וקניונים גרניטיים חורצים בהם חריצים שהולכים ונעשים צרים ככל שעולים בהם. בתוכם שוכנות בריכות טבעיות ענקיות, הנראות מרחוק כטיפות של אזמרגד, המנקדות בכחול עמוק את היערות הירוקים.
במקומות רבים ניתן לנסוע בנוחות יחסית עד לגובה שמעל היער ולפסוע בין הבולדרים הענקיים, שהתגלגלו מן הפסגות. הנופים מקנים תחושה של אזור "לא מתורבת", אך בשום פנים לא נטוש. ההרים זרועים כפרים ססגוניים, שצביונם האירופי רק מוסיף לתחושת הבלבול שהאי משרה על המבקרים בו.
כל היופי ההררי הזה נוחת באחת אל חופים, שדומני כי הם היפים ביותר בים התיכון. בשום מקום אחר באגן הים התיכון אין כאלה מפרצים עגולים, שבהם החורש הצפוף יורד עד לקו המים ממש. בכמה מקומות מזדקרים עצי אורן ענקיים, שהגלים מלחכים את גזעיהם. החופים היפים יותר, נמצאים לדעתי במערב ובדרום, שם יש מפרצים רבים ובהם סלעים וצוקים גבוהים. החופים המזרחיים של האי, לעומת זאת, מישוריים ונמוכים. ההמראה שם פחות דרמטי, אך ניתן למצוא שם רצועות חוליות יפהפיות.
הקיץ בקורסיקה שחון וחם, החורף עשיר במשקעים. כמות המשקעים השנתית הממוצעת מגיעה בהרים ל-1,500 מ"מ והיא אינה יורדת מ-1,000 מ"מ בחופים. אין פלא שעם נתונים כאלה, גם בשלהי אוגוסט לובש האי פנים רעננות.
 
 
גיאוגרפיה אנושית
במהלך ההיסטוריה התרכזו תושבי האי בעיקר באזורי הגבעות. הם חששו משודדי הים, שהרבו לתקוף את יישובי החוף. האזורים המישוריים סבלו גם מאקלים חם ומביצות נושאות מלריה, שהודברה רק בשנות ה-40 של המאה ה-20. מרבית אוכלוסיית ההר שוכנת בכמה מישורים ועמקי אורך שבין ההרים והגבעות. ההתיישבות לאורך החוף מאוחרת יחסית, למעט שתי הערים הראשיות של קורסיקה - אג'קסיו ובסטיה.
הגיאוגרפיה האנושית של האי הינה הרבה יותר איטלקית מאשר צרפתית. מאתיים שנות שלטון צרפתי השפיעו רק מעט, יחסית, על האי. כנסיות הבארוק האיטלקיות, המצודות הגנואזיות, המסורת הפולחנית ואפילו השפה המקומית, בהן ניכרת ההשפעה הטוסקנית, כל אלה מראים זיקה תרבותית מובהקת אל ארץ המגף השכנה.
בפניהם של התושבים טבוע חותם העמים השונים ששלטו באי. יש כאן תערובת של טיפוסים בהירי שיער וגבוהי קומה, עם טיפוסים נמוכים ושחרחרים. בערים יושבים צרפתים רבים ואילו בקארג'ז (Cargese) נראים צאצאי יוונים שהתיישבו שם משנת 1676 ואילך.
במשך דורות רבים נודעה קורסיקה כאי של שודדים, ועד לאחרונה רווחו בה מנהגים שלא עולים בקנה אחד עם מה שאנו מזהים כתרבות אירופית, כמו למשל וונדטה (Vendetta) - הלוא היא נקמת הדם, שרווחה בין משפחות יריבות. הסופר הנודע פרוספר מרימה (מחבר קרמן), כתב על מנהג זה ברב המכר שלו 'קולומבה', ופירסם אותו ברחבי אירופה.
למעט כמה פרוטסטנטים, שהיגרו מצפון צרפת, ויוונים אורתודוקסים מעטים, הדת הנפוצה היא הקתוליות. השפה הרשמית היא צרפתית, הרי האי שייך לצרפת מאז המאה ה-18, אך בשנים האחרונות, כחלק מביטויי לאומיות ההולכת וגוברת, מרבים התושבים להשתמש בלשון הקוֹרסית. שפה זו נשמעת, לאוזן בלתי מנוסה, דומה לרומנית. מוצאה, כנראה, מניב סארדי שעבר לטיניזציה והושפע מהניב הטוסקני בעת שלטון פיזה באי (מאות 13-11). הקורסית עברה התפתחות משלה ונוספו לה מלים מקומיות, צרפתיות וערביות, אך היא עדיין קרובה יותר לאיטלקית מאשר לצרפתית. לשפה זו שני ניבים שונים: בצפון מדברים בניב ציסמונטאני ובדרום בניב אולטראמונטאני. זרים כמעט ואינם מצליחים להבדיל בין שני הניבים.
 
 
צילום: יואל שתרוג - אדמה
 
ואלה תולדות...
לא רק הנוף אלא גם שרידי העבר באי מרשימים. ידועים במיוחד הם המגאליתים, המצויים בחלקו הדרומי של האי, סמוך למפרץ בוניפציו. אלה הם מבנים מונומנטליים, אולי מבני קבר, אולי מצבות, המהווים שרידים אילמים לתרבות שפרחה כאן במעבר בין האלף השלישי לאלף השני לפני סה"נ. משנת1954 ואילך נחשפו במפרץ ואלנקו (Valeinco) שבדרום האי שרידים של בנייה מגאליתית, המזכירה את הבנייה "הקיקלופית" המוכרת מיוון, מאנטוליה ומכמה תלים בארץ ישראל, דוגמת גזר ושכם.
בסוף האלף השני לפני סה"נ, בעת נדידת העמים הגדולה שהתרחשה בשבר שבין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל הראשונה, חדרו לאי פולשים מהאי השכן סרדיניה. היו אלו ימים של שידוד מערכות, שבמסגרתם נדדו עמים מאי אחד למשנהו. הסארדים, או ה"שרדניים", כפי שכונו על ידי המצרים הקדמוניים, בנו מבצרים ומגדלי פולחן המוכרים היטב בסרדיניה. מבנים אלה נראים כמגדלים גליליים גבוהים, בנויי אבני גוויל. השרדניים היו חלק מתנועה גדולה של עמים, שחלקם הגיע לארץ ישראל. הידועים שבהם הם הפלשתים.
(הארכיאולוג אדם זרטל חשף שרידים באתר ארכיאולוגי ליד היישוב קציר, המעידים על נוכחות שרדנית גם בארץ ישראל. לדברי זרטל, אפשר ללמוד על נוכחותם במקרא. השם סיסרא, לדעתו, איננו שם שמי אלא סארדי).
שרידי עבר מרשימים אחרים הם המבנים הרומאיים ששרדו באלרייה (Ale'ria), בחוף המזרחי של האי. כאן אפשר למצוא את טביעות אצבעותיהם של כל העמים שעברו כאן בדרכם מאי שם לאי שם. אמנם השרידים ההיסטוריים אינם מרשימים כמו בסיציליה, או בצמתי עבר מרכזיים כמו תורכיה ואיטליה, אך מראה הכפרים בעלי החזות האירופית, הכנסיות הרומנסקיות המשקיפות על כרמי זיתים וענבים, משלימים את החסר לקסם הכללי.
בראשית האלף הראשון לפני סה"נ הגיעו לכאן עמים ממוצא איברי וקלטו-ליגורי, שבאו מיבשת אירופה. לצדם התייצבו פיניקים יוצאי צור, שהקימו כאן "חוצות", כלומר, לא יישוב של קבע אלא תחנת מסחר (יש הגורסים כי מקור השם "קורס" הוא במילה פיניקית שהוראתה "חורשה").
בעקבותיהם באו מי שעתידים יהיו להתחרות עמם על הסחר באגן המערבי של הים התיכון - מתיישבים יוונים, שהתיישבו באי במסגרת הקולוניזציה הגדולה, עת תפרו ל"ארצות הברבריות", כלשונם, "שוליים של תרבות". בין מאסיליה (מרסיי) לבין מגנה גרקייה (יוון הגדולה) ומושבותיהם שבסיציליה, הקימו היוונים תחנה מקשרת באלאליה, היא אלריה (Aleria) של ימינו. היוונים קראו לאי "קירינוס", אולי מלשון קרן בפיניקית. מכל מקום, עם התעצמות כוחה של קרת חדשה (קרתגו), עבר האזור לתחום השפעתם של הפונים.
לאחר המלחמה הפונית השנייה עברה קורסיקה לידי רומא, ובשנת 162 צורפה לפרובינציה סרדיניה. באי הוקמו קולוניות רומאיות והוא זכה לפריחה בתקופת הקיסרות. מנקודה זו ואילךעברה על האי ההיסטוריה המגוונת, הפרועה והמסוכסכת של הים התיכון. עם נפילת רומא פלשו לכאן ונדלים, אחריהם הלנגומברדים ובתקופתו של קרל הגדול עבר האי לידי האפיפיור. במשך למעלה מ-300 שנה התדפקו הערבים על שערי האי, אך מלבד הטרדות שודדי ים, לא יכלו לו.
במאה ה-12 נכנסה קורסיקה אל מעגלי היריבויות שבין מדינות איטליה, ועברה מיד ליד. ראשית, לידי פיזה, שנוכחותה מודגשת בכנסיות רבות המעטרות את נופי קורסיקה עד ימינו. בהמשך ג'נובה, שהתכתשה עם אראגון על הזכות לשלוט באי. המאבק בין אראגון לג'נובה מעניין במיוחד. היה זה מאבק אימפריאלי - כלכלי, שנשען על מתח חברתי עמוק. האצילים התייצבו מאחורי אראגון בעוד ג'נובה משכה לצדה את העם הפשוט.
דמות חשובה בתולדות האי הוא סמפיירו קורסו, קורסיקני שעלה לגדולה בצבאו של אנרי ה-2, מלך צרפת. קורסו שכנע את המלך לפלוש לאי (1553), ומכאן מתחיל למעשה הפרק הצרפתי של קורסיקה, גם אם לא היה רצוף ונקטע לפרקים על ידי שלטון ג'נובי. אחד הפרקים המוזרים בתולדות האי הזה התרחש ב-1736. באותה שנה התפתו בני האי להמליך עליהם הרפתקן גרמני, הברון תיאודור מנויהוף. ג'נובה נאלצה להסתייע בצרפת, יריבתה משכבר הימים, כדי לדכא את מה שנתפס ביניהם כמרד.
זו לא הייתה המרידה האחרונה. מרד נוסף התעורר ביוזמתו של תושב האי, פסקוולה פאולי. בשנת 1755 הוא נבחר באסיפה כללית למנהיג קורסיקה. פאולי ייסד משטר דמוקרטי, טבע מטבעות, הקים בית דפוס ואף אוניברסיטה. ידה של ג'נובה קצרה מלדכא את המרד. ביאושה, מכרה את האי המורד לצרפת, וזו "נאלצה" לכבוש את האי ולספחו לשטחה.
לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית הפכה קורסיקה למחוז של צרפת. פאולי חזר ב-1790 ומונה לנשיא המועצה המנהלית ולמפקד המשמר הלאומי. מגמות הבדלנות שלו גרמו לסכסוך עם השלטונות הצרפתיים ועם בן מפורסם אחר של קורסיקה, נפוליאון בונפרטה, שכיהן כקולונל במשמר הלאומי של אג'קסיו. תוך כדי המאבקים פרצה באי מלחמת אזרחים, ונפוליאון נמלט מקורסיקה. מעניין כי חרף היותו בנה המפורסם ביותר של קורסיקה, אין המקומיים גאים בנפוליאון. ביתו באג'קסיו הפך לאתר תיירות, אך המקומיים מתייחסים אליו כאל צרפתי, יותר מאשר כאל מקומי. מגמה זו הולכת ומחריפה, ככל שמתחדדת מגמת ההתבדלות של קורסיקה.
בראשית המאה ה-20 נדמה היה, לכאורה, כי תלאותיו של המקום הסתיימו. אלא שהעתיד צפן לקורסיקה פורענויות נוספות. הרודן האיטלקי מוסוליני טען, במידה מסוימת של צדק, כי קורסיקה היא חלק בלתי נפרד מאיטליה. הוא כבש את האי בשנת 1942, למרות הטרדות המחתרת המקומית. משנכנעה איטליה (ספטמבר 1943), גורשו הגרמנים מהאי בעזרת יחידות של צבא צרפת החופשית, דבר שהידק את הקשר עם צרפת, שהפכה להיות כמעט "המדינה האם".
לרגע נדמה היה כי הפרק האחרון של קורסיקה, כמקום בכותרות, כבר מאחוריה. אך משמרדו המתיישבים האירופים באלג'יריה כנגד ממשלת צרפת והקימו "ועדות לשלום הציבור", לא פסח הגל הלאומני העכור על עריה של קורסיקה. בני האי נטלו חלק במאורעות, שגרמו לנפילת הרפובליקה הרביעית ולעלייתו של שארל דה גול. מעניין הוא כי אנשי קורסיקה אינם עושים דבר כדי לטפח את האתוס הסוער של העבר. נהפוך הוא, המטייל לאורך שבילי ההרים המתפתלים בין הכפרים הציבוריים פוגש עם מנומנם, שמרבית בניו טרודים בעיקר בענייני פרנסה, בבישול אוכל בסיסי וטעים ובלגימת יין משובח.
 
 
אוכל
העם הקורסי הוא העם מסביר הפנים והלבבי ביותר שפגשתי באזור הים התיכון, ואולי באירופה כולה. התושבים המקומיים אמנם אינם ממהרים להכניס זרים לביתם פנימה, אך יוצאים מעורם כדי לסייע להם. רק חלק קטן של האי הפראי הזה מעובד. כמה עמקי אורך, מספר מישורים וחלקות אלוהים קטנות, הנראות מרחוק כמטליות זעירות הפזורות בין איתני הטבע.
איכרי האי מגדלים בעיקר כבשים, שמחלבן מייצרים גבינת רוקפור משובחת. יש באי פרדסי הדרים וכרמי גפנים שמהם מייצרים יין אדום, שהמקומיים גאים בו, אם כי הוא כבד מעט לטעמי. באשר לדייג, הים התיכון איננו ידוע כמעשיר במיוחד את המתפרנסים ממנו, וכלל זה נכון גם לגבי דייגיו של האי הירוק. גם המחצבים אינם עונים על הציפיות, המתעוררות נוכח סלעי היסוד עתירי המינרלים. יש מעט ברזל, מעט נחושת ומנגן, לא בכמות משמעותית. נראה שמקור ההכנסה העיקרי של התושבים בעתיד יהיה התיירות.
האוכל בקורסיקה איננו גורמה. הוא חסר את העידון האיטלקי ורחוק מאד מהישגיו של המטבח הצרפתי. יחד עם זאת, מסעדות הכפרים מציעות צלי בשר ומאכלי קדירה משובחים, שאותם מבשלים עם כמות הגונה של שמן זית ומנה גדושה (מוגזמת?) של תבלינים. מרבית התבשילים בכפרי הצפון מבוססים על בשר חזיר. בקורסיקה החזיריםאינם ניזונים מאשפה, כפי שמוכר במקומות רבים, אלא מפרי של העץ 'ערמונית הסוסים', המעדן את בשרם.
האוכל בצפון מתאים יותר לחך האירופי. ככל שיורדים דרומה, האוכל נעשה כבד וחריף יותר. לאוהבי המתוקים, מסעדות קטנות בצדי הדרך מציעות את הפולנטה (Pulenta) - עוגת הערמונים הקורסית.
 
 
לינה
הבשורה הפחות טובה לגבי קורסיקה היא בתי המלון. ראשית כל, אין מספיק. היזמים המעטים (יזמות היא מילה שלא כל כך מתאימה לקורסיקה), אינם מדביקים את קצב התיירות המתפתחת. בקיץ כמעט אי אפשר למצוא חדר פנוי. קורסיקה מלאה עד אפס מקום. ל-250,000 התושבים מתווספים 500,000 צרפתים נופשים. כאשר טיילתי בחודש אוגוסט, גליתי כמובן שזהו חודש נפלא לבילוי בחוף הים ולטבילה במי הנחלים הצוננים; מצד שני, מצאתי את עצמי מזדחל בפקקי תנועה בדרכי החוף הצרות. המחירים מאמירים פלאים וגם עובדים חביבים בדרך כלל, עלולים להחמיץ פנים מרוב עומס.
בכל מקום כמעט ניתן למצוא בתי מלון קטנים, בדרך כלל ברמה של שני כוכבים. בקיץ המחירים עולים וקשה מאד למצוא מקום. בעונות המעבר (מאי-יוני וספטמבר-אוקטובר) מחירי המלונות (בעונה זו): 40 דולר לחדר זוגי בעיירות, 60 דולר בערים. המלונות בכפרים אינם גרועים יותר והחדרים אפילו יותר גדולים, שווה לבנות על כך.
 
 
צילום: יואל שתרוג - אדמה
 
תחבורה
האמצעי האידיאלי לטיול באי הוא רכב פרטי. קשה מאוד לסמוך על אוטובוסים. הם אינם מגיעים למקומות רבים ומחיריהם גבוהים. קשה עוד יותר לסמוך על טרמפים. ברכב פרטי אפשר להגיע לכל אחת מפינות החמד הרבות שבקורסיקה. הנוסע ברכבו יכול לבחור צירי נסיעה יפים יותר ועמוסים פחות. בתכנון הזמן יש לקחת בחשבון שאין קשר בין אורך הדרך למשך הנסיעה. הכבישים בקורסיקה צרים ומפותלים, מאחר שהמקומיים לא טרחו ליישר את התוואי, אלא "הדביקו" אותם להר. זה עושה את הדרכים ליפות ביותר, אך הנהיגה מעייפת ומהירות הנסיעה הממוצעת בכבישים "הצהובים" אינה עולה על 30 קמ"ש (נבדק לאורך זמן).
החסרון היחיד בנסיעה ברכב שכור (מלבד המחיר), הוא שמחמיצים את חוויית הרכבות. הרכבת בקורסיקה היא מהדורה ישנה ואנכרוניסטית, שהזכירה לעורכי מדריך לונלי פלנט את הרכבת ההודית המקרטעת אל סימלה, שלרגלי ההימלאיה. גם אם הם מגזימים לרעה בדבר איכות השירות, הם לא מגזימים לגבי החוויה. הרכבות בקורסיקה נוסעות בנוף עוצר נשימה, עוברות על פני מערכות של גשרים ומפלחות את ההרים במנהרות ארוכות.
אין מנוס מלהזכיר את נושא המחירים, הקוץ (הכואב) באליה הקורסית. יקר כאן. בחלק מהמקומות יקר מאוד, בשאר - יקר נורא. גם אם לנים בחוץ וגם אם אוכלים ארוחות מאולתרות בסופר-מרקט (איך אפשר, כשמריחים את הניחוחות העולים מהמטבח), התוצאה של העניין היא שכואב בכיס...
בשלב זה מבקרים באי בעיקר חובבי טבע הנהנים מהקמפינגים, מהמלונות הביתיים ומהשבילים המסומנים בקפדנות. מגיעים גם נופשי חוף הים, הנהנים להתפרקד בחופים הנפלאים. בעתיד ימצאו דרך כדי להביא לכאן את המאסות, את התיירים כבדי הממון, את אלה המתאכסנים במלונות יוקרה גדולי ממדים, המבזבזים את כספם בקזינו ובחנויות שנבנו למענם. ייתכן מאד שכאשר אלה יגיעו, יפוג עמם הקסם של קורסיקה.
לחץ להגדלה
 
 
מדריך למטייל בקורסיקה
נמליץ כאן על טיול קונבנציונלי משהו, המשלב נוף טבעי עם נוף אנושי, יערות, קניונים, חופים וכל מה שיש לאי המופלא הזה להציע. ממקום למקום מומלץ להגיע ברכב שכור (ראה מסגרת נפרדת על תחבורה).
 
בוניפציו
הבאים מסרדיניה שבדרום, עוגנים בנמל היפהפה של בוניפציו (Bonifacio). העיר העתיקה של בוניפציו היא למעשה סיטאדל - מצודה ענקית המתנשאת לגובה של 70 מטרים מעל מי הטורקיז של המפרץ שלמרגלותיה. היא מכונה "גיברלטר הקורסית". המקום נזכר באודיסיאה של הומרוס. כאן נתקל אודיסיאוס בלסטריגונים אוכלי האדם, אך נראה שאלה כבר נעלמו ואינם (קוואפיס, בשירו "הדרך לאיתקה", המליץ שלא לחשוש מהם). במצודה נטוותה רשת קורים של רחובות מתפתלים וסמטאות עיוורות, חנויות, מסעדות, ומראות משכרי חושים של מצוקי גיר בוהקים בלובנם, המתנשאים בתלילות מעל מפרץ ירוק-כחול עמוק, ומעליהם כתר של בתים צפופים היוצרים חומה טבעית. מהמצוקים נראה החוף של סרדינה, במרחק כ-12 ק"מ מדרום.
מהמרינה של בוניפציו ניתן להפליג במימיו הכסופים של גולפו דה סנטה מרטה (Golfo de Santa Marta) לאיונים לבנבנים קטנים, הנראים כפנינים שמישהו פיזר בתוך הכחול האינסופי. המבקרים הרבים המגיעים לכאן בטיול של יום אחד, אינם מוותרים על שייט חופים מול שער הנמל, ובעיקר למערות הים (Grottes Marine). אינני יודע להסביר מה הופך מקום לאתר תיירות מובהק. לא תמיד עומד היופי ביחס ישר לפרסום. אם הייתה נוסחת קסם כזאת, מספר המטיילים המבקרים במערות הללו, בפרט במערת הדרקון (Grotte du Dragonatu), שנחשבת ליפה שבהן, היה עולה בהרבה על אלו המציפים את המערה הכחולה בקפרי. במערה נפער חור שצורתו כצורת האי קורסיקה, בעדו נשפך אור לחללה האפל, ההופך את הצבע השחור לספקטרום של גוונים שבין כחול לאפור. הביקור במערה יפה במיוחד בשעות בין הערביים, עת קרני האור האחרונות פולשות למערה וצובעות את כתליה בשלל גוונים שבין אינדיגו לזהוב. למי שכמוני, לא מצליח להירגע מהיופי ומהשילוב המוטרף כל כך של המים הכחולים-ירוקים והמצוקים הלבנים, מוצע כאן לנסוע למגדלור פרטוסאטו (Pertusato), הנראה למרחוק. מקצה הדרך יש לצעוד חצי שעה בצמחיית בתה. המגדלור מעניק מבט על האיונים הקטנים שבמפרץ.
 
 
העיירה הקורסית ביותר
מבוניפציו אפשר להמשיך אל ריכוזי הדולמנים שבקאוריה (Cauria), אל חופי הזהב של פורטו ווקיו (Porto Vecchio) או אל יערות האלונים העבותים של אוספדלה (Ospedale). מעט צפונה משם נמצאת סארטן (Sarte'ne) -עיירה מקסימה שבתיה הצהבהבים ובעלי הרעפים החומים יוצרים חומה המתרוממת בתלילות מעל חגורה ירוקה של יערות. סארטן, המכונה "העיירה הקורסית ביותר בקורסיקה", נראית כאילו היא מעולם אחר. למעט כמה מכוניות של תיירים העוברים ברחובותיה, דומה כי הזמן עצר בה מלכת. בשעות בין הערביים, עת הבתים נצבעים בגוון וורדרד של טרם שקיעה, נאספים המקומיים לשיחה בטלה בעגה המקומית.
מסארטן אפשר להמשיך צפונה מערבה אל פרופריאנו (Propriano) - עיר נמל שתושביה, הנהנים ממרבית מבקרי האי, מתפרנסים זה שנים מתיירות ולא מדייג. העיר, המוכרת גם בשמה העתיק פרופריה (Prupria), הוקמה על ידי היוונים, יושבה על ידי הקרתגנים, פותחה על ידי הרומאים והפכה למרכזם של שודדי ים בימי הביניים. הנמל העתיק נהרס במאה ה-18 והוא משרת עתה יאכטות ומעבורות הפורקות כאן מבקרים וכלי רכב. בחודשי הקיץ נראה המקום כמו נמל שעשועים בין לאומי יותר מאשר עיירה קורסית.
אל ההרים הירוקים
לאלה שמחפשים חוויה פחות נהנתנית ויותר אותנטית, מומלץ להמשיך לכיוון השני, לצפון-מזרח. מסארטן מתפתלות הדרכים למעלה, אל כפרי ההרים, שנעשים קטנים יותר ויותר ככל שעולים ברום. הדרך עוברת בין יערות אלונים, כרי דשא ושטחי מרעה, ומגיעה לקול דה בוולה (Col de Bavella). זהו מקום מרהיב ומשונה גם יחד: אזור זה מזכיר מעט את נופי הגרניט של סיני, רק שכאן הסלעים זקורים יותר ומזכירים מרחוק מחטים. חלקן זקורות, חלקן מעוקמות, ומכוסות בחורשות אורנים הנראות כאין ספור של מסרקים טבעיים. באשר לאפשרויות הטיול לחובבי הטבע - השמים הם הגבול. אפשר לערוך כאן מסלולי הליכה של שעה, שעתיים, יום, יומיים ויותר.
קול (col) הוא למעשה מעבר הרים. מכאן אפשר לגלוש אל המישורים המעובדים שבמזרח, לבקר באתר הרומי באלרייה ובמוזיאון הארכיאולוגי המשובח שלידו. אישית, אני ממליץ להמשיך ולהתפתל ביערות האינסופיים, לשתות ממי המעיינות, להשתכשך בבריכות הסלע שלאורך דרכי ההר הממשיכות צפונה עד ל-קורטה (Corte) - עיר הררית השוכנת במרכזו הגיאוגרפי של האי, בעמק פורה מוקף הרים. קורטה הניצבת גאה משהו מעל לקניונים, נחשבת לעיר יותר קורסיקאית מאשר אג'קסיו ובאסטיה, הקוסמופוליטיות יחסית. זו הסיבה שכאשר פסקאל פאולי הוביל ב-1755 לעצמאותה של קורסיקה, נבחרה קורטה לבירתה של המדינה. כאן גם הוקמה האוניברסיטה הלאומית, שחייה היו קצרים כחיי הרפובליקה.
בעיר עצמה אין הרבה אתרים רבי רושם. אפילו הסיטאדל, המצודה המפורסמת, שבמשך שנים רבות שימשה את לגיון הזרים של צרפת וכיום היא ניצבת בגאווה מעל לבתי המגורים, מציעה למעשה בעיקר את הנוף הנשקף ממנה. למרות זאת, העיר עצמה היא בסיס טוב לטיולים בסביבה, הן בשל מיקומה הנוח והן בשל האווירה הצעירה שבה. בשנת 1981 נפתחה מחדש האוניברסיטה ועתה לומדים בה כמה אלפי סטודנטים, המשווים למקום חיות ונעורים. לאווירה הזאת יש גם היבטים מעשיים, כמו למשל מופעי מוסיקה מזדמנים ובעיקר דוכני מזון הפזורים בכל סמטה ופתוחים עד לשעות המאוחרות של הלילה.
סביבתה של קורטה מציעה כמה טיולי רגל יפהפיים. אחד מהם הוא טיפוס רגלי, לא קשה, לפסגתו של הר רוטונדו (Monte Rotondo). טיול אחר, שנמשך יום ארוך ומהנה, הוא הליכה לאורך קניון טוויניאנו (Gorges du Tavignano). טיול יפה נוסף, מתאים לכל המשפחה, הוא נסיעה לאורך הנחלרסטוניקה (Vallee De Le Restonica), עד קצהו (רום 1,340 מ'). הנסיעה בדרך יפה וצרה, עם סיכוי גבוה למפגש עם עדרי כבשים במהלך הנסיעה. אפשר גם לעלות ברגל ללאק דה-מלו (Lac De Melo), השוכנת ברום 1,720 מטרים (שעתיים הליכה לכל כיוון).
טיולי הרגל הללו, על שפע המים והירק שהם מציעים, ממחישים היטב את עוצמתה של קורסיקה, לאו דווקא כאי ים-תיכוני אלא כמובלעת אירופית בלב הים התיכון.
מקורטו קצרה הדרך אל הכפרים הציוריים הבנויים אבן שבבקעת ניולו (Niolo). אלה הם כפרים קטנים, בכל אחד מהם מזרקה ישנה המטפטפת מעט מים, חנות מכולת, מסעדה, בר ובעיקר אנשים סימפטיים.
 
 
צילום: יאול שתרוג: אדמה.
צפון קורסיקה
הבאים במעבורת מהיבשת, מפליגים בדרך כלל בלילה ונוחתים בבאסטיה (Bastia) שבצפון האי. החלק הצפוני של קורסיקה מתוייר הרבה פחות מהדרומי. בירת הצפון היא עיר נמל שבראשה ניצבת בגאווה המצודה הגנואזית, החולשת על הסביבה מאז המאה ה-15. גם כאן, עיקר העניין במצודה איננו המוזיאון האנתרופולוגי הבלתי מרשים ששוכן בה, גם לא שרידים הגנואזים, אלא הנוף הנראה ממנה.
באסטיה היא עיר המספקת שירותים לכפרים שבסביבה ותושביה מתפרנסים בעיקר ממסחר ולא מתיירות. הנמל עמוס מעבורות, הפורקות סחורה שבאה מנמלי צרפת ואיטליה. כמות המטענים הנפרקת כאן גדולה יותר מאשר בכל נמלי קורסיקה האחרים גם יחד.
התושבים מתגאים בכיכר סנט ניקולס, המוקפת בעצים ובסמטאות מתפתלות, אך דומה שייחודה של באסטיה הוא דווקא בסביבתה, דהיינו, ב"אצבע" הבולטת של קייפ קורסה (Cap corse). חצי האי הזה, שאורכו 40 ק"מ, שוכן מצפון לבאסטיה. חופיו מספקים אין-ספור אפשרויות לחובבי ים וחוף. מהכביש המתפתל לאורך המפרצונים של קייפ קורסה רואים את הגלים הנשברים אל מצוקי הסלע השחורים ואת הנמלים הצבעוניים של כפרי הדייגים, שנדמה כי דבר לא השתנה בהם במשך עשרות שנים. כמה כפרי דייגים, גדולים יחסית, כגון Erbalung ו-Century port, מציעים גם חדרים פשוטים ונקיים לקומץ התיירים המזדמנים הנה. זהו טיול יפה, בעיקר בדרך היורדת דרומה, לאורך החוף המערבי: הנוף עוצר נשימה, פשוטו כמשמעו! הכביש מתפתל על החוף, לפעמים בגובה מאות מטרים מעל למים, בין הרי גרניט ורודים וים כחול טורקיז. הכביש צר מאוד, ללא שום רוחב מיותר, אפילו בסיבובים. רק לאמיצים מומלץ לשבת בצדה הימני של המכונית...
החוף המערבי של חצי האי קרוע ושסוע על ידי מפרצוני ים זעירים. אחד מהם, השוכן כחמישה קילומטרים מדרום ל- Monza ואיננו מסומן בכל המפות, מכונה "החוף השחור" (Le Marina Negra). במפרץ, מתחת למגדל גנואזי עתיק, יש חוף ובו חלוקי-ים עגולים, שחורים ומבריקים, בכל הגדלים. הגלים באים וחוזרים ואגב כך יוצרים מוסיקה עריבה לאוזן, קונצרט של ממש.
במרחק קצר מהחוף, מערבה לבאסטיה, נמצא האזור החקלאי נביו (Nebbio), שבמשך שנים נחשב לאזור הפורה ביותר באי. בכפרי נביו מגדלים בעיקר ערמונים, דבש וענבים, שמהם מייצרים יין משובח. באזור פועלים יקבים ביתיים קטנים. פאסקאל פאולי כינה את האזור "La Conca del Oro", דהיינו, "צדף הזהב", על שום עושרו, ובשל הפוטנציאל הגלום בו.
חובבי אמנות נמשכים לכפרי המחוז בשל כנסיותיהם הבנויות בסגנון פיזני ייחודי, שונה מזה המוכר באיטליה. דוגמה נאה לכנסייה כזאת נמצאת בעיר הנמל סנט פלורנט (Sainr-Florent). מערבה משם נמצאת העיירה קאלווי (Calvi), השוכנת בקצהו של מפרץ יפהפה שצורתו כחצי סהר. לפי המסורת הקורסית, כאן נולד כריסטופר קולומבוס, מגלה אמריקה. קלווי היא המרכז התיירותי של צפון האי. יש שם ארמון ג'נובי מרשים למדי, שנבנה במאה ה-13. המצודה המרשימה של קאלווי מוקפת ביצורים ג'נוביים, מתנוססת בראש מצוק גרניט בגובה של80 מטרים, וממנה תצפית נפלאה על הים, על העורף החקלאי ועל ההרים שמסביב.
בסביבתה של קאלווי יש חופים חוליים יפהפיים. בחודשי האביב והקיץ המוקדמים ניתן להשתזף על החוף אגב צפייה בפסגותיהם המושלגות של ההרים, המתנשאים לגובה של 1766 מ', במרחק של20 קילומטרים בלבד משם. העורף החקלאי של העיר, אזור Haute-Balagne, מציע כפרים הרריים ססגוניים, חבויים בגיאיות ירוקים, חלקם מתגלים למבקר רק כשהוא קרב אל פתחם ממש. בין קאלווי לבין פורטו (Porto) נמצא היער העבות שבאי, שלמרבית המזל הוכרז כשמורת טבע, בשם Parc Naturael Regional. הפארק כולל בקעות מוריקות, מדרונות מיוערים בצפיפות וקניונים. ניתן להגיע לפארק גם בשיט מכיוון פורטו.
האזור מציע כמה ממסלולי ההליכה היפים באירופה, ביניהם קניון לה-ספלונקה (La Spelunca), שנחשב לסיור חובה כמעט לכל מבקר שמגיע לאי. זהו קניון שקירותיו הזקופים, בצבע צהוב ההולך וכהה, מעיקים על המטייל מגובה רב ויוצרים מראה מרשים. הטיול בקניון הוא חגיגה של צבעים - ירוק של צמחייה, כחול של שמים מנומרים בכתמי עננים אפורים וקירות בצבע כתום עז, שבכמה מקומות מגיעים לגובה של אלף מטרים כמעט!
 
אביסה והמערב
האמת היא, שמסלולי ההליכה בקניון הנחשב ליפה ביותר בקורסיקה, אינם מתחילים בפורטו, אלא בכפר המופלא אביסה (Evisa), השוכן כעשרה קילומטרים משם, בין ההרים. אביסה הוא כפר יפהפה הטובל ביערות של עצי ערמון, מוקף בגדרות אבן ובהם שערים הבנויים מגזעי עצים. הכפר שוכן בלב ההרים הגבוהים שבלב האי, אך למרות זאת אפשר בימים יפים לראות ממנו את הים. זהו מקום חביב להפליא, שנעים לשלב בו טיולי רגל קצרים, "טעימות" של אגוזים ותפוחים מהבוסתנים המקיפים אותו סביב סביב, עם סעודות דשנות של אוכל קורסי, הנשטפות בכמות הגונה של יין. כאן זכיתי לטעום, לאחר ששבתי מטיול רגלי בסביבה, את גבינת הברוצ'יו (Broccio) הטובה ביותר שבה נתקלתי באי.
מאביסה אפשר לצאת למספר רב של מסלולי הליכה. הידוע שבהם הוא קניון לה-ספלונקה, הגולש עד לאוטה (Ota), כפר השוכן ממערב לאביסה וחמישה קילומטרים ממזרח לפורטו.
חובבי החופים נוהרים למפרצונים הקטנים שלאורךהחוף הצפוני-מזרחי - שלוחות קטנות של ים כחול, המחדירות זרועות אזמרגדיות עמוק לתוך הסלע. לחלק מן המפרצים הללו אפשר להגיע רק בסירות קטנות, ועדיין ניתן למצוא שם מקומות שהם נחלה בלעדית של דייג זקן, או צמד אוהבים.
 
 
צילום: יואל שתרוג - אדמה
 
אג'קסיו (Ajaccio), העיר הגדולה שבמערב, היא יריבתה המסורתית של באסטיה שבצפון. זוהי עיר גדולה, שסמלה המסחרי היא שורת הבתים בצבע צהוב פסטל ושדרה מרשימה של עצי דקל, המקבלת את פני הבאים מכיוון הים. לטעמי, אג'קסיו היא עיר נמל צפופה, שרחובותיה הסואנים עומדים בסתירה משוועת לשלוותו של האי, והאווירה הדחוסה משהו בשדרותיה רק מקצינה את הרוגע הנשקף בעיניהם של הכפריים, כך לפחות בעיניו של מי שחזר מאזור ההר. ייתכן, לעומת זאת, שתחושה זו היא התרשמות סובייקטיבית של מי שבא לקורסיקה, כמוני, בשביל ההיפך ממה שיש לעיר הזאת להציע. עובדה היא שבתי הקפה ושווקי הירקות שלה הומים מבקרים, ושהמרינה שלה מלאה בחובבי ספורט מים.
רבים מהמבקרים אינם נמנעים מהעלייה לרגל ל"מזון בונפארט" (Maison Bonaparte), ביתו של נפוליאון. בן המקום לא טרח לשוב ולבקר בעיר הולדתו מאז שהיה לקיסר. למרות הפסלים הרבים (רבים מדי) של נפוליאון הפזורים בפינות שונות של העיר, והמספר המוגזם של האתרים שנקשרו בו, דומה שהקורסיקאים מתייחסים בציניות לדמותו, כמו גם לתיירים המתפעלים ממנה. בימים אלו, כשהלאומיות הקורסיקאית גוברת, לפחות בכל הקשור לתרבות, נפוליאון חדל להיות מושא לגאווה.
בניגוד להרבה ערי נמל ים תיכוניות, כמו ניצה שבצרפת או דוברובניק שבקרואטיה, אג'קסיו ובאסטיה אינן נושאות על גבן מטען היסטורי. הן מתאימות בהחלט לאופיו הכללי של האי, שייחודו איננו בעברו. קורסיקה איננה מקום עשיר במבנים רבי רושם, בשרידים ארכיאולוגים מרגשים, או באמנות יוצאת דופן. אין זה מקום שבו חשים את משק כנפי ההיסטוריה. בתולדות האדם, אפילו האדם הים-תיכוני, קורסיקה היתה ועודנה אזור שוליים. אך בכל הקשור לטבע, נוף, וחייו של האדם בנוף, קורסיקה הינה אזור נפלא, ואם ננוע בנתיבי התרבות לאורך הים התיכון, קורסיקה הינה שוליים של זהב.
 
צילום: יואל שתרוג - אדמה.
שביל חוצה קורסיקה
טיילים רבים טוענים שהטיול הנכון בקורסיקה נעשה ברגליים, ב"שביל חוצה קורסיקה" (GR-20), החוצה את קורסיקה כולה מצפון-מערב לדרום-מזרח. לא מדובר כאן בשביל פה ובשביל שם, וגם לא בחיבור של כמה קטעים הרריים יפים באמצעות קטעי דרך משעממים, אלא במסלול הליכה מרהיב העובר בנופים משכרים וחוצה נחלים וכפרים זעירים. זהו "המסלול" בהא הידיעה. הטיול יוצא מ-Calenzana, כ-20 ק"ממדרום ל-Calvi, ומסתיים כעבור 15 ימי הליכה ב-Conca, הנמצאת 20 ק"מ מצפון .
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות