בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
נשים

אז איפה הן הבחורות ההן
29.05.06

ההיסטוריה מלמדת שנשים הגיעו לעמדות שלטון ועמדו בראש עמים, ארצות ותרבויות, גם במשטרים ותקופות לא נאורות.

הן השתחררו מהשלטון ההגמוני של הגברים בכוח החוכמה והמדע, בדרכי שלום ונועם או תוך לוחמנות ועסקנות פוליטית. המתוחכמות שבהן תפסו תפקידי מפתח בחברה ותרמו, כל אחת בדרכה, לקידום השוויון, החופש והחירות של הנשים. חגיגת החירות של הכוח הנשי
מה מלמדת אותנו ההיסטוריה על נשים שהגיעו לעמדות ‏ הנהגה ושלטון? האם סגנון ההנהגה שלהן שונה מזה של ‏ גברים? האם נשים המגיעות לשלטון הופכות לאמזונות ‏ שוחרות מלחמה, כוחניות ואגרסיביות, או שיש להן סגנון ‏ אמפתי, שוחר שלום, עם יצירתיות בונה ודגש על הפן ‏ האנושי? ‏
כבר בעת העתיקה, במלכויות מצרים, סין, פרס ורומא, היו ‏ נשים שמשלו בארצותיהן והנהיגו את בני עמן. למרות ‏ התפיסות הפטריארכליות הדומיננטיות וההגבלות הרבות על ‏ תנועתן של נשים, הצליחו כמה מהן להעפיל לעמדות שלטון, ‏ לרוב בזכות היותן נשות מלכים או בנותיהם - שהרי זכויות ‏ השלטון נשללו מהן מעצם היותן נשים. נשים אלה הצליחו ‏ להביא את ארצותיהן לשגשוג ולפריחה ואף לנצחונות ‏ צבאיים, והותירו חותם על ההיסטוריה.‏ 
‏1,500 שנה לפני ספירת הנוצרים כבר חיה במצרים מנהיגה ‏ בעלת שיעור קומה, שהאפילה על הגברים שהיו בשלטון ‏ לפניה: היתה זו חתשפסות, מזרע שושלת הפרעונים ה- 18. ‏
תקופת מלכותה נחשבת לארוכה ביותר בתקופות המלוכה ‏ של נשים במצרים, תופעה נדירה לכשעצמה. ‏
עם מות אביה, שלא השאיר אחריו בנים הראויים לכתר, עלתה חתשפסות לשלטון יחד עם אחיה - שנולד לאביה מאחת מפילגשיו, ושהיה גם בעלה - תותמוס השני. תותמוס ‏ נפטר מיד לאחר מכן, וחתשפסות נשארה בשלטון עוד 15 ‏ שנים, בהן חיזקה את מצרים ובנתה מבצרים וארמונות. ‏
אישה כריזמטית ויפה זו חיזקה את ארצה מבחינה בטחונית, ‏ ובתקופת שלטונה השקטה ממלחמות פיתחה קשרים ‏ מועילים עם ארצות אפריקה. חתשפסות שלחה משלחות ‏לחו"ל וייבאה תבלינים, צמחים, בעלי חיים, זהב ושנהב, תוך שהיא בונה אנדרטאות ואוספת יצירות אמנות בכמויות ‏ אדירות. חתשפסות הייתה שוחרת שלום, ומצרים זכתה ‏ לשנים של שלווה ורוגע בימי מלכותה. ייתכן והאמונה ‏ באלוהותם הנצחית של הפרעונים הצילה אותה ממרידות, או ‏ שמא היו אלה הישגיה הרבים, שתרמו לרווחה כלכלית ‏ ולפריחה.
אולם למרות היתרונות הברורים של שלטון ‏ חתשפסות, סרבו בני עמה לקבל את העובדה שאישה ‏ מושלת בהם. כדי להתגבר על המחסום המיני, עטתה על ‏ עצמה חתשפסות דמות של גבר, בלבוש ובמראה, כולל זקן ‏ העז המוכר של הפרעונים. קסמה האישי ואהבת עמה סייעו ‏ לה בשלטון על אומה עצומה זו. ‏ בשונה ממנה, אהבה המלכה נפרטיטי (שהיסטוריונים ‏ מהמאה ה- 19 נטו להפחית מערכה, בשל השקפת העולם ‏ הפטריארכלית שרווחה ביניהם) את המלחמה ואת הכיבושים ‏ הצבאיים. עדויות שנמצאו מורות כי הרחיבה מאוד את גבולות מצרים, והובילה בעצמה את צבאה למסעות כיבוש ‏ גרנדיוזיים. היא גם אהבה להנציח את שמה במפעלים ‏ מגלומניים, בנתה מקדשים והיכלים, ובכך רכשה גם את ‏ תמיכת הכוהנים במלכותה.
 
 
בשונה מחתשפסות, לא שלטה ‏ נפרטיטי בגפה, אלא יחד עם בעלה אמנהטופ הרביעי. ‏ שלטונם נמשך מ- 1382 ועד 1365 לפני הספירה. ‏ דומה לה בתפיסת עולמה הייתה המלכה קליאופטרה, ‏ שהייתה הפרעונית האחרונה ונטלה את השלטון בשנת 55 ‏ לפני הספירה. נראה שבנוסף ליופייה האגדי, הייתה ‏ קליאופטרה גם מוכשרת ואינטלקטואלית: היא דיברה שמונה ‏ שפות, ופיתתה את שני הגברים החזקים בעולם באותה ‏ תקופה: יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס, בתקופה בה עמדה ‏ מצרים לאבד את עצמאותה. היא ילדה בן לקיסר ושלושה ‏ ילדים לאנטוניוס, מתוך רצון להוריש את הכתר המצרי ‏ לצאצאיה. בחוכמה ניטרלה את מנהיגי רומא והפכה אותם ‏ לכלי שרת בידיה.‏ במצרים העתיקה, ממלכה שהייתה משופעת במשאבים ‏ ובטכנולוגיה מתקדמת יחסית לתקופה, לא הוגבלה מנהיגות ‏ הנשים לשלטון הפרעוני בלבד.
 למרות ההגבלות השונות ‏ והאיסור על השכלה ועיסוק ברוב המקצועות, השאירו גם ‏ נשים אחרות את רישומן בתולדות הממלכה האדירה. אחת ‏ מהן היא מריט פטא, שדמותה מצוירת על קבר מצרי בעמק ‏ המלכים. היא חיה כ-2,700 שנה לפני הספירה, ‏ וההיסטוריונים רואים בה את הרופאה הראשונה ואת האישה ‏הראשונה בהיסטוריה של המדעים המוזכרת בשמה ‏ בכתובים. השפעתה על תחום הרפואה הייתה כה רבה עד כי ‏ בנה, שהיה כהן גדול, מתאר אותה כ"הרופאה הראשית".‏
דרך המשי המנהיגות הנשית לא הוגבלה רק למזרח התיכון.
 
גם במזרח ‏ הרחוק, בתרבות בה תפקיד האישה הוגבל לאובייקט קישוטי ‏ וללידת ילדים, היו נשים מנהיגות שהותירו חותם. סי לינג-צ'י ‏ הייתה הקיסרית הראשונה של סין, בערך 2,600 שנה לפני ‏ ספירת הנוצרים. בהיסטוריה הסינית מיוחס לה גילוי הסוד של ‏ טוויית המשי: היא ישבה בגנה לצפות בתולעי המשי על עצי ‏ התות, והצליחה לפענח את התהליך שבו מוציאים את החוט ‏ מתוך הגולם כדי להשיג את חוטי המשי. בזכות הגילוי הקימה ‏ הקיסרית חוות גידול לתולעי משי וכך התחיל ייצור חוטי המשי ‏ בסין העתיקה. המשי הפך לסחורה מבוקשת, וניתן לייחס לו ‏ חלק נכבד מעושרה האגדי של האימפריה הסינית. ‏
לינג-צ'י הייתה תופעה נדירה בסין, בה שועבדו הנשים, ‏ התפתחותן הפיזית הוגבלה והן אולפו מילדות לתפקידי ‏ שירות בביתן ונמכרו כשפחות מין והולדה לכל המרבה ‏ במחיר. למרות זאת, הצליחו נשות הקיסרים או אמותיהן ‏ להשפיע על תרבות ארצן בתחומי האמנות והמסחר ובתכנים ‏ רוחניים ודתיים.‏ בחלקים מסוימים של אפריקה נחשבו הנשים ליצורים קדושים ‏ מעצם העובדה שהן יוצרות חיים בגופן. נתונים אנתרופולוגיים ‏ מראים כי החל מהמאה העשירית וה-11 לספירה קיים תיעוד ‏ מפורט של 17 נשים ששלטו באזור דורה (צפון ניגריה כיום), ‏ וכונו "מלכות האבה".
 
מלכות אלה (קונפורו, גאמאטה, ‏ זאמה, יאקומה ועוד), השפיעו על התרבות ועל אורח החיים ‏ בשבטיהן בתור הזהב שלהם. במרכז תפיסת עולמן היו יצירה ‏ ופוריות, שפע ורוחניות.‏ גם בשבטי האירוקווה, נאוואחו והופי האינדיאניים תפסו ‏ הנשים תפקידים חשובים. למרות התפיסה הפטריארכלית ‏ שרווחה גם בתרבויות האינדיאניות, ניתן בהן כבוד גדול ‏ לנשים משום שנתפסו גם שם כיוצרות חיים ומעניקות חיים, ‏ כמו אמא אדמה, שבלעדיה אין לאינדיאני חיים ועתיד.
האישה ‏ הזקנה והחכמה ביותר בשבט היא זו שבחרה את ראש ‏ השבט והכתירה אותו. למרות שמעולם לא הורשו להחזיק ‏ בשלטון, היה בכוח הנשים להחליט אם לזמן את השבט כדי ‏ להדיח שליט לא הוגן או ראש שבט שלא ממלא את תפקידו ‏ בהצלחה. בשבטים רבים הוחזקו המשאבים החיוניים (תירס, ‏ פרוות, בשר מיובש או טרי וגם חגורות ועורות) בידי הנשים, ‏ והן אלה שהחליטו על חלוקת התקציב השבטי. ‏ ‎ ‎
 
המקל והגזר ‏ הליקרנסוס, בטורקיה של היום, הייתה פעם חלק מממלכת ‏ פרס הענקית. ההיסטוריון הרודוטוס מספר לנו על המלכה ‏ ארטמיסיה (במאה החמישית לפני הספירה) שתפסה את כס ‏ המלוכה לאחר מות בעלה. ארטמיסיה הייתה בת מלך ‏ שמוצאה מהאי כרתים, והיא נקראה על שמה של האלה ‏ הקדמונית ארטמיס. ‏
כששליט האימפריה הפרסית כסרכסס יצא למלחמה נגד יוון, ‏ השיטה ארטמיסיה חמש ספינות מלחמה לעזרתו, ומאוחר ‏ יותר, כשניסה לכבוש את יוון, הצליחה לשכנע אותו לחזור בו ‏ מהחלטתו, והצילה את יוון מכיבוש. הרודוטוס כתב על אומץ ‏ לבה של ארטמיסיה בהערצה. הוא תיאר את השפעתה על ‏ השליט שוחר המלחמה כסרכסס ואת הכריזמה, הנחישות ‏ וההיגיון הבריא שלה, שבעזרתו הצליחה לשנות החלטות ‏ הרות גורל בפוליטיקה של אירופה ואסיה. ‏
 
מנהיגה נוספת שהשאירה חותם גדול על ארצה ותקופתה ‏ היא תיאודורה (500-548), קיסרית ביזנטינית, שחוכמתה ‏ ותושייתה הצילו את האימפריה. היא נולדה כנראה בכרתים ‏ או בסוריה, לאב שהיה מאלף דובים. במקור, הוכשרה ‏ תיאודורה להיות רקדנית בהיפודרום, מקצוע שכמובן הוציא ‏ לה שם של "זונה". בגיל 22 חזרה לחיות חיים פשוטים ‏ כאורגת צמר בכפר. היורש לקיסרות, יוסטיניאן, ראה אותה ‏ והתאהב בה, ובשנת 525 הם התחתנו ומלכו במשותף על ‏ קונסטנטינופול. אומץ לבה סייע לבעלה (שהיה מוג לב על פי ‏ההיסטוריה המתועדת) ולבני בריתו לנצח מורדים שאיימו ‏ לפרק את הממלכה.
לאחר שהבטיחה את המשך המלוכה, ‏יזמה רפורמות חוקיות ורוחניות חשובות, בין היתר לגבי ‏ זכויות נשים. ההיסטוריון פרוקופיוס טען שתיאודורה הייתה ‏ השליטה האמיתית בקיסרות, והקובעת הסופית לגבי ענייני ‏ השלטון מאחורי הקלעים. אולם דעתו עליה לא הייתה חיובית: ‏ הוא האשים אותה במדיניות חסרת מוסר וברדיפה אכזרית ‏ אחר כל מי שלא מצא חן בעיניה. פרוקופיוס מפרט עונשים ‏ איומים שהטילה תיאודורה על מי שעורר את רוגזה: הצלפות ‏ קשות, סירוס וכו'.‏
 
תיאודורה ויוסטיניאן מונצחים כיום במוזאיקות יפהפיות ‏ שהוקמו כשנה לפני מותה של הקיסרית, והנמצאות בכנסיית ‏ סאן ויטלה שבעיר רוונה (‏RAVENA‏) בצפון איטליה. ‏ עיר הנשים ‏ סדרות טלוויזיה וסרטים רבים עזרו לנו להכיר את עלילות ‏ הקיסרים הרומאים, בהן היו גם הנשים מעורבות בתככים, ‏ מרגלות ואף מרעילות את הגברים כדי לפתוח את הדרך ‏ לשלטון למי שהן רצו ביקרו. ליוויה, אשתו של אוגוסטוס, ‏ ידועה כארכי מרשעת בהיסטוריה של בית המלוכה הרומי. ‏ היא הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה הרומית שהשפיעה ‏ באופן פעיל על גורל ארצה ועל החלטות פוליטיות ומדיניות ‏ חשובות, גם אם מאחורי הקלעים. אחריה באו נשים נוספות, ‏ שעל אף נישולן מן הזירה הפוליטית הרשמית, לא משכו ידיהן ‏ מן התככנות והשחיתות שרווחו באותה תקופה: ביניהן ‏ אנטוניה, אחייניתו של אוגוסטוס האלוהי; אגריפינה ‏ אוגוסטה, אשתו של הקיסר קלאודיוס, ומסלינה, שהמוניטין ‏ המיניים שלה הרחיקו עד לקצווי עולם, כמי שהתהוללה ‏ ב"תחרויות" זנות, בהן שכבה עם מספר בלתי מתקבל על ‏ הדעת של גברים. קיסרות רומא ראתה שחיתויות ותככנות ‏ פוליטית מן הסוג הגרוע ביותר, אך הפרשות שבהן היו ‏ מעורבות נשים היוו רק חלק קטן מהדקדנס הרומאי. ‏
 
ההיסטוריה של אירופה במאות הבאות משופעת בסיפורי ‏ גבורה והשראה של נשים שהשפיעו דווקא באמצעות פיתוח ‏ הידע ואמצעי ביטויו. אחת הבולטות על פי כל קנה מידה היא ‏ היפאתיה (370-415 לספירה), מתימטיקאית, אסטרונומית ‏ וקדושה מעונה מאלכסנדריה. היא נחשבת למדענית ‏ הראשונה בהיסטוריה שכתביה ועובדות חייה מתועדים. ‏ בצעירותה נסעה היפאתיה לאתונה ולאיטליה, וחזרה ‏ לאלכסנדריה עם ידע חשוב בכתבי אפלטון ואריסטו. כמרצה ‏ ונואמת, הביאה היפאתיה את הפילוסופיה היוונית ואת ‏ הגיאומטריה האאוקלידית והאלגברה למצרים. היא המציאה ‏ כלים לזיקוק מים, למדידת גובה המים, למדידת מיקום ‏ הכוכבים והפלנטות ועוד. למרות שלא הייתה חלק מן ‏ ההיררכיה הפוליטית, הייתה להיפאתיה השפעה על ‏ המדיניות והערכים של תקופתה, ולכן נתפסה כאיום על ‏ השלטון. השפעתה הרבה וכתביה הפילוסופיים לא מצאו חן ‏ בעיני השליטים הנוצרים באלכסנדריה, והשליט הפנאטי ‏ סיריל עינה אותה והוציא אותה להורג בשנת 415.
 
‏הגבירה האכזרית בדברי ימי העם היהודי נזכרות קומץ נשים ששאפו לשלטון, ‏ התערבו במאבקים פוליטיים או שנקלעו אליהם על לא עוול ‏ בכפן. חלקן שילמו על כך מחיר אישי כבד. יעל, דבורה ‏ הנביאה, מיכל, בת שבע, אסתר ואחרות תועדו בדברי ‏ הימים שלנו כבעלות אינטרסים פוליטיים מגוונים, פעלו ‏ בדרכים שונות כדי לקדם את מטרותיהן ולא סלדו לעתים גם ‏ מעסקאות אפלות. ‏
 
אישה אחת שדמותה לוטה בערפל היא עתליה, שהייתה ככל ‏ הנראה בתם של מלכי ישראל איזבל ואחאב. הוריה שידכו ‏ אותה ליהורם בן יהושפט, מלך יהודה ובן בריתו של אחאב, ‏ כאמצעי להגדיל את כוחה והשפעתה של ממלכת ישראל. על ‏ פי הסיפור המקראי, שלטה עתליה במשך שנים ביהודה ביד ‏ ברזל, כנראה במשרת "הגבירה", דהיינו עוצרת שולטת. ‏
בתקופה זו הפיצה וחיזקה עתליה את פולחן הבעל בממלכת ‏ יהודה (כפי שעשתה אמה איזבל בישראל), והעמידה בראשו ‏ כהן בשם מתן (שאולי היה מאהבה). הסופר המקראי מתאר אישה שונאת גברים, רצחנית ופגאנית, שהשמידה את כל בני ‏ משפחתה באכזריות. לדברי פרשנים מאוחרים יותר, נראה ‏ שלא היא זו שעשתה את מעשי העוולה. אמנם אין מידע ‏ היסטורי אמין על איכות שלטונה של עתליה במהלך שש ‏שנות מלכותה, אך סביר להניח שאילו הייתה "גבירה" גרועה, ‏ היה הסופר המקראי טורח לציין זאת בחדווה ובפירוט. עצם ‏ הקפדתו לא לומר דבר על שלטונה לטוב ולרע אומרת דרשני.
 
‏ההיסטוריונים של המקרא מנסים היום לברר את האמת ‏ שמאחורי דמותה המרתקת של עתליה.‏ מנהיגות מסוג אחר ימי הביניים באירופה נחשבים לתקופה אפלה, ויחד עם זאת ‏ תקופה של פריחה מתעצמת בתרומתן של נשים לחיי ‏ השלטון, התרבות והאמנות.
העולם הדתי, תחום שבו הייתה ‏ לנשים לעתים השפעה רבה יותר מאשר בשלטון הפורמלי, ‏ גם הוא הרחיק את הנשים והגביל את מעורבותן - ובכל זאת ‏ הצליחו כמה מהן להשאיר מורשת משמעותית לאורך ‏ הדורות.‏ אחת הידועות היא הילדגארד פון בינגן (1098-1179), ‏ תיאולוגית, מלחינה של מוזיקה דתית, משוררת ומאיירת. היא ‏ נולדה למשפחה אצילה בחבל הריין (גרמניה של היום), ‏ התחילה את חינוכה הדתי במנזר מגיל שבע, ובגיל 43 הייתה ‏ בעלת מנזר של נשים. היא כתבה ויצרה מתוך תחושת חזון ‏ ונבואה סוחפת. המגוון היצירתי שהשאירה אחריה מקיף ‏ תחומי אמנות רבים ומגוונים: היא כתבה שירה ומוזיקה, וגם ‏ ציירה ועיטרה כתבים דתיים.
 
קריסטין דה פיזאן (1363-1431) הייתה מה שנקרא היום ‏ מנהיגה פמיניסטית. היא רכשה השכלה במדעים אחדים ‏ ונחשבה למדענית, אם כי לפרסומה הציבורי זכתה בשל ‏ עשרה ספרים ועוד כתריסר יצירות בפרוזה, אותם מכרה ‏ לצורך מחייתה.
היא הייתה למעשה ההיסטוריונית הראשונה ‏ של נשים: ספרה המפורסם ביותר הוא "הספר של עיר ‏ הנשים" (‏Le Livre de la Cite de Femmes‏), המציג את ‏ ההיסטוריה של נשים כותבות, ממציאות ומדעניות שפעלו עד ‏ לתקופתה. למזלה של דה פיזאן, בתקופתה עדיין היו ‏ המנזרים פתוחים בפני כל מי שידע או רצה לקרוא.
לאחר ‏ מותה נסגרו ספריות המנזרים בפני נשים.‏ אחת הנשים הידועות לנו מההיסטוריה הרוסית היא קתרינה ‏ הגדולה (1727-1796), שנולדה כסופי אוגוס פרדריקה, ‏ בת למשפחה האצילה פון אנהאלט-זבסט, בשטטין, גרמניה ‏ ‏(כיום - פולין). קיסרית רוסיה אליזבת הראשונה שמעה על ‏ הצעירה המיוחדת, היפה והכשרונית, וציוותה להביאה לצורך ‏ שידוך עם בנה, יורש העצר הבעייתי וחולה הרוח פטר ‏ ‏("הדוכס הגדול").
 בשנת 1746 הם נישאו, אולם נישואיהם ‏ מעולם לא מומשו, וקתרינה לקחה לה מספר מאהבים, ‏ שכנראה מאחד מהם נולד גם יורש העצר, בנה פאול. פטר ‏ הגדול הסתבך במלחמות מיותרות ואומללות ונהרג בשבי, ‏ לאחר שקתרינה הכתירה את עצמה כקיסרית, וזממה נגדו ‏ מזימות פוליטיות. בשנות מלכותה הרבות הפכה לפטרונית ‏ התרבות הנאורה ברוסיה, יזמה רפורמות חשובות בתחום ‏ החינוך והבריאות, הרחיבה את גבולות האימפריה וחתמה ‏ בריתות עם מדינות חשובות. במותה השאירה רוסיה חזקה ‏ יותר, שפויה יותר ורגועה יותר מאשר בכל שנות הצארים ‏ שחיו לפניה.‏
 
גם בארצות אחרות, כמו ספרד, בלגיה, נורווגיה ושוודיה, ‏ ידעה המונרכיה את השפעתן של ידיים נשיות. אחת מהן היא ‏ הקיסרית קרלוטה ממקסיקו (1840-1927), שהייתה בתם של ‏ מלך בלגיה ליאופולד והנסיכה לואיז מצרפת. היא נישאה ‏ למקסימיליאן, יורש העצר של אוסטריה, והגיעה למקסיקו ב- ‏ ‏1864. היא ובעלה הומלכו על ידי נפוליאון השלישי, כנגד ‏ רצונו של העם המקסיקני, מצב שיצר אי שקט חברתי וסכנת ‏ מלחמה והרס. קרלוטה נסעה לאירופה ועשתה מאמצים ‏ דיפלומטיים רבים כדי להציל את שלטונו של בעלה, אולם ללא ‏ הועיל. מקסימיליאן הוצא להורג בשנת 1867, וקרלוטה, ‏ שמעולם לא התאוששה ממותו, המשיכה לחיות בבדידות 60 ‏ שנה אחריו.‏
 
רוחניות וקומוניזם בנוסף לנשים משושלות המלוכה, נותרה לנו מורשת ‏ משמעותיות לא פחות של כמה נשים ארציות יותר, חלקן ‏בנות עניים, שהיו בעלות חזון ייחודי לזמנן, וגם אורך רוח ‏ ואומץ לב מספיקים כדי להוציא אותו מהכוח אל הפועל. ‏ הלנה פטרובנה בלבצקי (1831-1891), מקימת "הזרם ‏ התיאוסופי", מכונה "הסבתא של העידן החדש".
היא נולדה ‏ באוקראינה למשפחת אצולה רוסית, נסיכי דולגורוקוב. ‏ מסופר כי מגיל צעיר ביותר התרחשו סביבה תופעות בלתי ‏ מוסברות, כגון נקישות וטפיחות על הקירות והרהיטים שקרו ‏ ללא שליטתה. בגיל 17, אחר חודשיים אומללים של נישואים ‏ לגבר מבוגר ממנה ב-20 שנה שעמו לא היה לה דבר ‏ משותף, ברחה בלבצקי לקונסטנטינופול. מכאן החל מסעה ‏ על פני ארצות ויבשות, בחיפוש אחר ידע נסתר שאליו כמהה ‏ בכל מאודה.
במשך 20 שנה הכינה עצמה למשימה של ‏ החזרת הידע הנסתר למערב, והגיעה במסעותיה עד טיבט, ‏ שם עברה חניכה. בלבצקי למדה לשלוט בכוחותיה הרוחניים ‏ ובתופעות הספיריטואליות שסבבו אותה ולכפוף אותם ‏ לרצונה. בשנת 1875 הקימה בניו יורק את התנועה ‏ התיאוסופית, שהציבה לעצמה מטרה להפיץ את הידע ‏ במערב. התורה גורסת שלכל הדתות יש בסיס משותף של ‏ ידע או "חוכמה אלוהית" (תיאוס - אלוהים, סופיה - חוכמה). ‏
 
בשנת 1876 כתבה בלבצקי את ספרה הראשון, "איזיס גלוית ‏ הפנים", השוטח את עיקרי תורתה. הספר התקבל בהצלחה ‏ מסחררת. ה"ניו יורק הראלד טריביון" כינה אותו "אחת ‏ היצירות הגדולות של המאה". התנועה התיאוסופית ממשיכה ‏ לגדול ולמשוך אליה אוהדים גם כיום. ‏
גם הקומוניזם העולמי יכול להתהדר בזכרה של אישה ‏ שתרמה לו רבות: פלור סלסטין תרז טריסטאן (1803-1844) ‏ פעילת ציבור למען הסוציאליזם, למען גירושים ואהבה ‏ חופשית, מראשונות הפמיניסטיות בצרפת. היא נקלעה ‏ לנישואים עם אדם בעייתי, שהתעלל בה ובילדיה. טריסטאן ‏ לא השלימה עם גורלה וברחה מבעלה, כשהיא לוקחת את ‏ ילדיה איתה. הוא כמובן רדף אחריה, ובחסות הקוד ‏ הנפוליאוני הפריד בינה לבין הילדים. טריסטאן נסעה ‏ לקרוביה בפרו (היא הייתה בתו הבלתי חוקית של בן ‏ למשפחה עשירה שם). היא שרדה את קשיי המסע, ‏ והתקבלה בקרירות על ידי שארי בשרה. דרישתה לחלק ‏ מירושת אביה נפלה על אוזניים ערלות. היא שבה בידיים ‏ ריקות לצרפת, ושם הפכה למנהיגה פמיניסטית ‏ וסוציאליסטית. טריסטאן הסתובבה ברחבי צרפת, ארגנה את ‏ הפועלים ונאמה בפומבי על אמונתה בדבר שוויון זכויות לכל, ‏ תוך סיכון עצמי רב. למרבה הצער, היא נפטרה משחפת בגיל ‏ צעיר, אולם מורשתה הונצחה בכתביה. מארקס ואנגלס ‏ עצמם הודו שהיא היוותה עבורם מקור השראה בכתיבת ‏ ‏"המניפסט הקומוניסטי".‏
הנשיאה בפועל חלק מנשות הנשיאים האמריקאיים ידועות כנשים חזקות, ‏ עצמאיות וייחודיות, שתרמו לחברה. אלינור רוזוולט, אשתו ‏ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ועובדת סוציאלית ‏ בהשכלתה, כונתה "האמא של הנדכאים", כשמונתה לאחר ‏ מלחמת העולם השנייה לנציגת האו"ם באירופה, והקימה ‏ מערך לשיקום מיליוני הפליטים ביבשת החרוכה. ‏
 
נשות נשיאים אחרות נודעו במנהיגותן הציבורית, הובילו ‏ פרוייקטים חברתיים חשובים ויצקו תוכן משמעותי לתפקידן ‏ הציבורי (זו שאולי תיזכר כבעלת "המוח האמיתי" מאחורי ‏ בעלה היא הילארי קלינטון). אחת מהן נרשמה בהיסטוריה ‏ כ"הנשיא האמיתי" שמאחורי הנשיא. זוהי אדית בולינג ‏ ווילסון (1872-1961), הידועה בזכרונות הבית הלבן ‏ כ"הנשיאה הסודית". בולינג נולדה בווירג'יניה (ארצות הברית) ‏ להורים שנותרו מרוששים לאחר מלחמת האזרחים העקובה ‏ מדם. ילדותה הייתה מאושרת, אולם היא למדה בבית הספר ‏ שנתיים בלבד. היא הייתה נשואה לבעל חנות תכשיטים ‏ במשך 12 שנה, ללא ילדים. כשנפטר בעלה הוא הותיר לה ‏ את החנות, שאפשרה לה חיי רווחה. בשנת 1915 הכירה ‏ בולינג את וודרו ווילסון, נשיא ארצות הברית, שהתאבל על ‏ מות אשתו הראשונה. הם התאהבו ונישאו לאחר חודשיים של ‏ היכרות בלבד. הקשר האמיץ והאהבה הגדולה ביניהם ‏ הפריעו ליועציו המדיניים של הנשיא, אך כאשר לקה ווילסון ‏ בשבץ מוח בשנת 1919 ונעשה משותק, החלה אדית בולינג ‏ ווילסון לפעול בסודיות במקומו, כדי להסתיר מהציבור את ‏ מצבו האמיתי. היא הייתה "הנשיאה בפועל" של ארצות ‏ הברית במשך כשנתיים, עד לבחירת הנשיא הבא, וורן ‏ הרדינג. אז פרשו בני הזוג לחיים נוחים באחוזה שלהם, ‏ ולאחר שלוש שנים נפטר וודרו ווילסון. אדית ווילסון נותרה ‏ דמות מכובדת בבירה וושינגטון. היא נפטרה בשנת 1961.‏
המאה ה-20 זכתה לראות מספר נשים בולטות וכוחניות ‏ עולות לשלטון בארצותיהן, חלקן באופן דמוקרטי וחלקן ‏ בהשתלטות עוינת: אוויטה פרון בארגנטינה, אימלדה ‏ מרקוס בפיליפינים, מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אינדירה גנדי ‏ בהודו, בנזיר בוטו בפקיסטן, וכמובן גולדה מאיר אצלנו. כמו ‏ שאר הנשים שצוינו לעיל, גם מאיר הייתה אישה מרפקנית ‏ ובלתי פמיניסטית בעליל, שמעולם לא תמכה בנשים ולא ‏ קידמה נשים, ולא בכדי המחמאה הגדולה ביותר שזכתה לה ‏ מגברים הייתה "הגבר היחיד בממשלה". ‏ היום, לאחר מאבקים קשים ונחושים, זכינו לראות נשים ‏ עומדות בראשי מדינות ופרלמנטים.
 
 בעקבות מה שכונה ‏ ‏"המהפכה הגדולה ביותר של האנושות", אפשרה התנועה ‏ הפמיניסטית לנשים לדרוש ולקבל מקום משמעותי יותר ‏ בהנהגת אנשים, יוזמות, עסקים ואף מדינות. ללא הנשים ‏ שאת הישגיהן מנינו כאן, נשים שהוכיחו שחירות לא מקבלים ‏ אלא צריך להיאבק ולהשיג אותה, לא היינו יכולים לספר את ‏ הבדיחה הנורווגית על הילד ששאל פעם את אמו: "אמא, גם ‏ גבר יכול להיות ראש ממשלה?"‏
 
באדיבות:
ד"ר מירה חניק היא יועצת אירגונית, המתמחה בקידום נשים. ‏ המחברת מבקשת להודות לנעמי שוורץ ולאלי אשד על סיועם ‏ הנדיב באיסוף הנתונים.‏
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  אז איפה הן הבחורות
shif   - ‏03/‏08/‏2008 11:12 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות