בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
קבלה

השעונים של המקובל

אריסטו ניסה ללכוד אותו בנוסחאות, הרקליטוס ניסה לטבול אותו בנהר, ניוטון הקפיא אותו, איינשטיין כיווץ ומתח אותו, ולבסוף סלוואדור דאלי תלה אותו לייבוש על ענף של עץ. מאת: גלעד שדמון

 

רבים כל כך ניסו להתחקות אחריו, אבל אף אחד לא באמת הצליח לשים עליו את היד... איכשהו, הוא תמיד מצליח לחמוק מאתנו. מה עושה את הזמן - מושג שלכאורה אין פשוט ויומיומי ממנו - לכל כך קשה להגדרה ולתפיסה? האם הוא חיצוני לנו, או אולי קיים בתוכנו? האם ניתן לנוע בתוכו? האם יש לו תכלית כלשהי, או שהוא פשוט זורם ללא מטרה וכיוון?

מפתיע או לא, המקובלים עסקו רבות במושג הזמן והעניקו לו הסבר מקורי ויוצא דופן. כדי לעמוד על הדברים שכתבו, עלינו לסובב את מחוגי השעון לאחור, ולחזור לרגע לנקודת הראשית.

בחזרה לעתיד

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא. ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת, והוא הנקרא 'אור אין סוף'" (האר"י הקדוש, עץ חיים, שער א', ענף ב').

כך, בשפתו הפיוטית, מתאר האר"י את המצב הראשוני שבו היה הבורא - "האור העליון", ממלא את הנבראים בשפע ובתענוג אין סופי. כל כך חזקה היתה הדבקות בין הבורא ונבראיו, כל כך עמוקה ונפלאה, עד כי לא ניתן היה להפריד ביניהם כלל.

וכאן, בנקודה זו ממש, טמון הקונפליקט הבסיסי, המתח הפנימי שמניע ומסובב את גלגלי הבריאה. מצד אחד נמצאים הבורא והנברא באחדות נהדרת של אהבה ושלמות, אך מצד שני, הנברא מתבטל, נבלע ללא היכר בתוך האחדות הזו כמו "נר בתוך האבוקה".

כדי לאפשר לנברא לגלות את הבורא בכוחות עצמו, ולבנות עמו מערכת יחסים אמתית, יש צורך להרחיקו ממקור התענוג, מהבורא. רק במצב כזה יהיה מסוגל הנברא להרגיש שהוא מתפתח לעבר השלמות שנועד לה באופן חופשי ועצמאי. כמו אב שרוצה שילדו יגדל ויהיה כמוהו, כך מתרחק הבורא מן הנברא בהדרגה כדי לאפשר לו ללמוד להגיע בכוחות עצמו למצב המושלם.

אולם יש להדגיש כי אין הכוונה להתרחקות פיזית, המתבטאת במטרים ובקילומטרים, אלא לריחוק פנימי, תודעתי, בתכונות וברצונות. בעוד שתכונת הבורא היא נתינה ואהבה ללא גבול, תכונת הנברא היא הפוכה, לקבל ולהתמלא בתענוג.

מכאן כי ההרחקה המדוברת מתבטאת בהגדלת הרצון לקבל הנאה המוטבע בנברא - ככל שהנברא הופך אגואיסטי יותר, כך הוא נמצא במרחק תודעתי רב יותר מהבורא. השוני המהותי הזה בין תכונת הבורא והנברא, מכונה בלשון המקובלים בשם "הפכיות הצורה", והוא שמהווה את השורש לכל השינויים והתנועות המתגלים בעולמנו. ואיך כל זה קשור למושג הזמן המוכר לנו?

המקובלים ותורת היחסות

בעולם שלנו, הזמן מסמל את מידת המשך או הפער בין שני אירועים שונים המתרחשים באותו מרחב. אנו מסוגלים למדוד את המשך הזה באמצעות מכשיר מוכר וחביב שפותח לשם כך - השעון. ואכן, נראה שמחוגי השעון נעים לפי קצב עצמאי משלהם, ללא כל קשר או תלות למצבנו. הזמן חולף כביכול מעל ראשינו, בתנועה קבועה מתמדת המתרחשת מחוץ לתודעה. אך זוהי אשליה בלבד, מסבירים המקובלים.

כל המציאות שאנו חווים, כולל תחושת הזמן על כל ביטוייה, מתקיימת למעשה בתוכנו. השינויים והתנועות שבהם אנו חשים נגרמים כתוצאה מהשפעת האור העליון - הכוח שדוחף אותנו ללא הרף להתקדם ולעלות חזרה לדרגת הקיום הרוחני שממנה יצאנו.

אפשר לדמות זאת למקרנת קולנוע המקרינה כל העת שרשרת של תמונות ומצבים משתנים בתוך תודעתנו. רצף התמונות שאנו רואים מכונה בפי המקובלים "רשימו" והוא האחראי הבלעדי לתפיסת המציאות שאנו חווים. כל "רשימו", מהווה מעין חלקיק זעיר של אינפורמציה רוחנית, שהועתקה לזיכרוננו במהלך תהליך הירידה ההדרגתית מן המצב האין סופי שעליו דיבר האר"י.

דרכו של הנברא מהעולם הזה חזרה אל שורשו הרוחני היא מימוש הרשימות, שמסודרות כשרשרת קבועה מראש, רק בסדר הפוך - מלמטה למעלה. מכאן ניתן להבין כי מה שנראה לנו כתנועה של זמן חיצוני, הוא בעצם ביטוי להתגלות הפנימית של הרשימות בתוכנו, שמתחלפות בסמיכות בזו אחר זו כתוצאה מהשפעת האור העליון.

למעשה, תורת היחסות, כפי שנוסחה על ידי אלברט איינשטיין בתחילת המאה ה-20, כבר התחילה לגלות רמזים דקים לתהליך המופלא הזה, תהליך שעליו כתבו המקובלים. איינשטיין הבין כי כלל לא ניתן להגדיר את הזמן מבלי להתחשב בנקודת המבט היחסית של האדם החווה אותו.

יותר מכך - הוא הוכיח שככל שננוע במהירות הקרובה יותר למהירות האור (מה שנראה עדיין כבלתי מציאותי) נגלה שהזמן מתחיל "להתמוסס" ולהתקפל בדומה לתמונת השעונים הנוזליים של הצייר הספרדי סלוואדור דאלי. כל זה הוביל לסדרה ארוכה של פרדוקסים ובעיות סבוכות שהמדע המודרני מתחבט בהם עד עצם היום הזה.

לעומת זאת, המקובלים מסבירים שכאשר האדם מתעלה למדרגה רוחנית, התמונה מתחילה להתבהר והתובנות שהשיגה תורת היחסות מקבלות משמעות מוחשית ומופלאה בהרבה.

המציאות מתחילה להשתנות מן הקצה אל הקצה, והאדם מתחיל להעריך את הזמן והמרחב בצורה חדשה. הוא מגלה שהשעון הרוחני אינו מודד שינויים ותמורות המתרחשים בעולם החיצוני, אלא אך ורק את השינויים הפנימיים בתוכו.

כל תנועה ותנועה במחוגיו מסמלת שלב נוסף בתהליך השתוות הצורה בינו ובין הבורא. ככל שכוונת השימוש ברצונותיו משתנה מכוונה אגואיסטית להרוויח על חשבון הזולת, לכוונה הפוכה, לתת ולהשפיע לאחרים, כך נפתחות בפניו "רשימות", או תמונות נעלות יותר ויותר מן המצב הרוחני העליון.

לוח השנה הרוחני

לאמתו של דבר, כל מושגי הזמן שבהם אנו מורגלים להשתמש בעולם שלנו, כגון שנים, חודשים, רגעים ואפילו מועדים וחגים, מייצגים שלבים שונים בהתפתחות הנברא, המדמה עצמו יותר ויותר לתכונת האור העליון.

כל העתים מוערכות ונקבעות אך ורק ביחס לתכלית הבריאה - להביא אותנו לגילוי השפע הרוחני שהבורא חפץ להעניק לנו. מטרת הבריאה, להיטיב לנבראים, היא "ציר הזמן" הקבוע והבלתי משתנה היחיד של העולם הרוחני.

כאשר האדם מתחיל להתקדם על הציר הזה, הוא מפתח מערכת יחסים שונה לגמרי עם העולם החיצון, וחי בממדי זמן ומקום שונים לחלוטין.

לכן, נהוג לומר כי המקובל חי בשני העולמות במקביל. הוא יכול להיות במצב רוחני המכונה "פסח", או "פורים", בעוד שלוח השנה הגשמי על הקיר מצביע בכלל על חג החנוכה. כל התהליכים הרוחניים מתרחשים אך ורק בפנימיות האדם, ותפקיד החגים על לוח השנה העברי הוא רק להזכיר לנו זאת.

"צריכים לזכור" כותב בעל הסולם, "שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים שאינם תופסים לא מקום ולא זמן". כוונתו לומר כי בניגוד לזמן הגשמי, שבו מתחלפים הרגעים בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הזמן הרוחני לא משתנה אם לא מקדמים אותו.

השעון אינו מתקתק באופן אוטומטי אלא רק לפי הקצב האישי שנקבע על ידי האדם. הוא עצמו לוקח את הזמן לידיו, במובן העמוק של המילה, ושולט בו כמו רוכב המוליך את סוסו. הוא עצמו מזיז את מחוגי השעון, ועובר ביוזמתו באופן מודע ממצב פנימי אחד למשנהו. כפי שאמר דוד המלך: "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי".

עבור המקובל, במקום שהרגעים ינועו "בזה אחר זה", כפי שהדבר מורגש בעולם הגשמי, הם מתחילים לנוע "זה בגלל זה" לפי עקרון של סיבה ומסובב. כל רגע מבטא התפתחות חדשה, הכרה חדשה, גילוי חדש, הנולד כתוצאה ישירה מן הרגע שקדם לו. כך למשל, לא פעם ניתן למצוא כיצד מקובל כותב כי הוא עבר שנה "התפתחותית" שלמה במהלך יום גשמי אחד.

זירוז הזמנים

למעשה, עקרון ההתפתחות שהוסבר לעיל, פועל גם בעולם שלנו, רק שהדבר מתרחש ללא ידיעתנו. שהרי כאמור, כל מציאותנו נוצרה מלכתחילה במטרה לאפשר לנברא להתגבר בעצמו על הפער התודעתי בינו ובין הבורא, באמצעות תיקון הדרגתי של הרצון לקבל הנאה על חשבון אחרים לרצון ליהנות להם.

תפקיד חכמת הקבלה הוא לצייד את האדם בכלים הדרושים לו כדי לזרז את קצב התחלפות הרשימות, "לזרז את הזמן", מתוך מודעות והכרה מלאה. אדם שעושה זאת, חווה את החיים כהרפתקה מדהימה. האור הפשוט שעליו דיבר האר"י, שוב ממלא ומאיר את כל מציאותו, רק שהפעם מתלווה לכך גם הכרה מלאה מצדו. הזמן הגשמי והרוחני הופכים להיות כאחד, והאדם מבין שהחלוקה ביניהם מעולם לא התקיימה, אלא רק כלפי הרגשתו ותפיסתו הבלתי שלמה.מאת: גלעד שדמון
כתבות נוספות:
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2021, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות