בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
תיירות בישראל

הכנרת - סיור בין אלומות לדגניה.

נתחיל את הסיור בתצפית ליד צומת אלומות. נתבונן מזרחה (גם אם נגד השמש) וננסה להבין מדוע הכנרת זכתה לכמות כה גדולה של תיאורים רומנטיים.מאת:גיל חסקין
מסלול הטיול
האם היא באמת כה יפה? לו היינו מעתיקים אותה מכאן ומסירים מעליה את האסוציאציות ההיסטוריות. האם גם אז היתה מעוררת כל כך?
אחת התשובות נמצאת בתיאוריו האובייקטיבי של מרק טויין שתיאר אותה כ"ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב". כנראה שלרומנטיזיה של הכנרת היה מניע אידיאולוגי, התיישבותי ואפילו פוליטי.
 
ביתניה עילית
נסייר באתר ההנצחה של ביתניה עילית, שם נעשה ניסיון ההתיישבות הראשון של תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. הוא קרוי כך משום שהוקם מעל החווה החקלאית ביתניה, בעמק הירדן. בא' באלול תר"פ (15 באוגוסט 1920) התיישבה על הרכס מעל חוות ביתניה קבוצה של בוגרי תנועת השומר הצעיר מאנשי העלייה השלישית, ששהתה לפני כן במושבה בית-גן הסמוכה (כיום חלק מיבנאל).במקום התארגן קיבוץ א' של השומר-הצעיר שייסד את בית-אלפא. בביתניה שהו בין השאר, מאיר יערי, דוד הורביץ, בנימין דרור והצייר אריה אלואיל. את חוויותיהם ודיוניהם העלו חברי הקבוצה בקובץ שהוציאו, "קהילייתנו", והשפעתו היתה רבה על תנועות הנוער. על החיים בביתניה נכתב מחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים".
המחנה, כלל צריף אחד וכמה אוהלים, ולא אחת ישנו חברי הקבוצה תחת כיפת השמים.
אנשי ביתניה עילית נודעו בפעילות האינטלקטואלית והחברתית שלהם. בלילות היו מתכנסים לשירה ולריקודים בסגנון חסידי, לקריאת ספרים ולשיחות ממושכות. הדיונים נסבו על נושאים מהספרות וההגות האירופית בת התקופה, בהם כתבי דוסטוייבסקי, ניטשה, פרויד, ויינינגר ובובר. חברי הקבוצה ביקשו להיות קהילה שתשמש מופת לחברה המגשימה את חזון התנועה, ולשם כך חתרו להיטהרות והתחדשות באמצעות עבודה, אהבה וחרות. בשונה מקבוצות אחרות, דוגמת דגניה, התארגנה ביתניה עילית כחברה חופשית, ללא כללים ומוסדות. המקום כונה בפי חברי הקבוצה `קן הנשרים`בשיחות הארוכות נוצרו מתחים בין השאיפה לחרות הפרט ושמירה על ייחודו, לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות במעין וידוי. נוסף לכך היחס המספרי - 4 בחורות ומעל 20 בחורים - שגרם למתח מיני בין החברים‏‏. המתחים עוררו תסיסה ומשברים חברתיים, חלק מהחברים לא עמדו בלחץ ועזבו את הקבוצה ואחד אף התאבד.
 
לאחר פירוק הקבוצה הנציחו חבריה את חוויותיהם בקובץ "קהילתנו" שערך נתן ביסטריצקי ב-1922‏‏. מחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים" מבוסס על האירועים, השיחות והווידויים שתוארו בקובץ זה, ודן באמצעותם בסוגיות הערכיות שעמדו בבסיס ההתיישבות החלוצית בארץ.ההווי המיוחד, השיחות עד אור הבוקר וההתחבטויות האידיאולוגיות יצרו לביתניה עילית דימוי אגדי, היו שכינו אותה "קן הנשרים", ורבים רואים בה גורם מעצב שהשפיע במידה רבה על אופיים של קיבוצי השומר הצעיר.
נדון בקומונה של מאיר יערי, בבגידה באב המייסד ובאידיאולוגיה של העלייה השלישית, שאתגרו גם את קודמיהם בני העלייה השנייה. בשנת 1964, שנת היובל של התנועה, נחנך במקום אתר הנצחה ובו מבנה דמוי אוהל ותצפית נוף רחבה לעבר עמק הירדן, הכנרת, הגלעד, רמת הגולן והחרמון. בתוך האהל חקוקים שמותיהם של 73 הקיבוצים של הקיבוץ הארצי שהיו קיימים בשנה ההיא.
 
ביתניה תחתית
 
זה המקום לצפות מטה ולספר את סיפורה של ביתניה תחתית, שהיתה חוה חקלאית ותחנת ניסיונות (כיום נטושה). ביתניה תחתית הוקמה על ידי יק-א בשנת 1913 במטרה לטפח עצי פרי וירקות מסוגים שונים ולבדוק אם זנים אלה ניתנים לגידול באדמות מושבות הגליל התחתון. החווה נקראה על שם ביתן המלך הנזכר בתנ"ך, ולכבודו של הברון רוטשילד. הקמת ביתניה קשורה גם בשאיפות יק"א שהמושבות תהיינה רווחיות, או לפחות תשאנה את עצמן. נערכו ניסיונות בירקות: ארטישוק, אספרגוס ועגבניות. ניסו גם "תאני חווה" - בננות. יחסי העבודה בין המנהל לפועלים היו תקינים, עד שפרץ סכסוך על רקע דיבור בשפה העברית. אחד הפועלים קרע בזעם את טפסי החשבונות שהיו מודפסים בשפה הצרפתית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התמעט מספר הפועלים בביתניה תחתית ועבודות רבות הוזנחו. הפועלים שנשארו, גויסו בחלקם לעבודות כפיה של הצבא התורכי. בתום מלחמת העולם הראשונה חזרה החווה לתפקד, והיתה לחוות הניסיונות היחידה בארץ. ב-1922 היו במקום כ-30 פועלים. בסוף שנות ה-20 בוטלה החוה, ואדמתה נמסרה לישובים הסמוכים.
 
עין פוריה
 
משם נרד ל"עין פוריה". לאחר נסיעה קצרה נגיע אל המעיין, שנקרא גם עין קדש. בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ניסו להקים פה את "הר כנרת". ניסיון התיישבותי נוסף של בני העלייה השלישית. אבל החברים, עולים חדשים מוילנא וקובנא, לא החזיקו מעמד: שטחי החקלאות היו קטנים, מי המעיין היו מלוחים והקדחת השתוללה. בסוף שנות העשרים נעשה כאן ניסיון התיישבות נוסף: קבוצה של טבעונים, שהתגוררו בתוך מאורות שחפרו לעצמם. אבל גם הטבעונים נכנעו לטבע. צמחי הקנה חזרו לכסות את כל השטח שמסביב למעיין. עד שבתחילת שנות התשעים הגיעו למקום פועלי קק"ל ובהשקעה שווייצרית יצרו מעיין מבוית עם סדרה של תעלות מים, גשרונים ושולחנות פיקניק.
הר כנרת
צילום: גילי חסקין
 
המושבה כנרת
משם נרד למושבה כנרת, שנוסדה בשנת 1908. אדמותיה נרכשו על ידי חיים קלווריסקי, פקיד איש יק"א. יושבה על ידי 8 איש, שגרו בצריף צמוד לחוות כנרת. בגלל בעיות כלכליות, פיזרה יק"א את המתיישבים, להוציא אחד, דוד יזרעאלי, והעלתה במקומם מתיישבים חדשים, חלקם מפועלי העליה השניה. כל איכר קיבל 250 דונם, שטח גדול יחסית, שתוכנן לגידולי בעל. השטח פוצל למספר חלקות, בגלל שוני בטיב הקרקע. בתקופת מלה"ע ה-1 גוייסו הגברים לעבודות כפייה, הצבא העות'מני בזז את המושבה, וארבה כילה את שדותיה. אחר המלחמה החל עידן חדש: החלו לשאוב מים מהכנרת, והמעבר לגידולי שלחין ומטעים ביסס את האיכרים. בראשית, היו במושבה 8 בתים בלבד, לכל בית חצר-משק מוקפת חומה. בסוף מלחמת העולם השנייה, הוקמה שכונה ראשונה ללא-חקלאים, ובשנות ה- 50 נפרץ המבנה הראשוני החקלאי ונבנו שכונות חדשות במעלה ההר.
 
נבקר בבית טריידל, שנבנה עבור יוסף טריידל, המודד של חברת פיק"א, שעבר ברחבי הארץ ומדד חלקות אדמה. מכיוון שלא היה כסף כדי לשלם לו וקרקע דווקא היה, הוא קיבל אדמה מעבר לחומה שהקיפה את המושבה, שם בנה לו בית, שנחשב לאחד המודרניים בארץ ישראל של אז. בין האורחים שפקדו את הבית היה הברון רוטשילד, ארתור רופין, קלאוזנר ויעקב פיכמן בשירו "אגדה", דימה את הבית לארמון. נספר את סיפורה של המושבה כנרת.
על שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת,
גַּן אֵל שָׁם נָטוּעַ,
בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.
 
מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר
כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר!
לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא
מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ.
 
הַס גַּל לֹא קוֹלֵחַ.
כָּל עוֹף הַפּוֹרֵחַ
עוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ –
תּוֹרַת אֵל בּוֹלֵעַ.
 
חצר כנרת
נמשיך לחצר כנרת שהיתה בית היוצר של חלוצי העלייה השנייה. סיפורה של חצר כינרת הוא במדה רבה סיפורו של זרם הפועלים בעליה השנייה, סיפורו של ברל כצנלסון ובעיקר סיפורו של ארתור רופין, מייסד "המשרד הארץ-ישראלי".
בקונגרס השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג, בירת הולנד (ובעת שרופין שהה ביפו), הוחלט כי יש לייסד בארץ נציגות ציונית ארץ-ישראלית כדי לקדם את המעשה הציוני בארץ-ישראל. ארתור רופין, שהיה אישיות בלתי-ידועה עד אז בתנועה הציונית, נשלח על-ידי ראשיה בקיץ 1907 לארץ-ישראל, כדי לסקור את הארץ ולהציע תוכנית יישובית מפורטת, שתהלום את אמצעיה של התנועה. ההתיישבות בהתאם לשיטת הבארון ויק"א – לא תאמה את אמצעיה של התנועה הציונית, ומעל לכל, לא הצמיח תוצאות הראויות לחיקוי. רופין כינה את הלך-הרוח ששרר במושבות העלייה הראשונה "הזדקנות בטרם עת".
 
ארתור רופין
לאור המצב, קבע רופין שהקושי העיקרי ביישוב ארץ-ישראל נעוץ דווקא בגורם האנושי: הפיכת יהודים עירוניים למעמד חקלאי. הפתרון היישובי הראשון שהציע היה ייסוד חוות-הכשרה לפועלים, כדי ללמדם עבודה חקלאית, להרגילם לתנאי הארץ, ולהעמיד לרשותם הון יסודי קטן. שיצטבר מרווחי החווה, למען יוכלו לייסד משק חקלאי חדש בכוחות עצמם. תוכניתו של רופין ענתה, לכאורה, על כל השאלות שעמדו בפני המתיישב החדש בארץ-ישראל, והתחשבה בעובדה שחלק ניכר מהמתיישבים הפוטנציאליים היו חסרי-כל. החווה המיועדת היתה מענה לצורכיהם של פועלי העלייה השנייה, שההתמודדות על מקום עבודה מתוך התחרות עם הפועל הערבי במושבות היתה עבורם קושי חמור. בסיוון תרס"ח (1908) עלתה קבוצה קטנה של פועלים ובראשם המנהל יעקב ברמן, לאדמות דלייקה-אוּם-ג'וּני והקימה את היישוב הראשון של התנועה הציונית: כנרת. החיים בחוות כנרת לוּוּ תהפוכות. תחלופה גדולה של פועלים, הפסדים כספיים ניכרים, התנגשויות המלוות בתגרות-דמים עם ערביי הסביבה וסכסוכים קשים בין הפועלים להנהלה – כל אלה לא מנעו בעד רופין מלראות כמה עובדות בעלות חשיבות ראשונה במעלה לתכנון התיישבות בארץ: לא ניתן לצבור רווחים בשנים הראשונות של יישוב חקלאי, שכן חוות-לימוד אינה יכולה לצבור רווחים בכל מקרה; אך ההישג שבעיצוב פועל חקלאי בעל ניסיון הינו בעל ערך יישובי בפני עצמו. נוסף על כך, פועלי העלייה השנייה מתקשים לקבל את מרותו של מנהל ומבקשים להוכיח את עצמאותם ויוזמתם; משק חקלאי באזור יישובי חדש מהווה גורם ממריץ לייסוד יישובים חקלאיים נוספים בסביבה. ביגוד למבקריו הרבים, בעיקר בקרב מנהיגי התנועה בחוץ-לארץ, עמד רופין על חשיבותה של כנרת ועל העיקרון, שאין ערוך לחשיבותו בתכנון ההתיישבות בארץ-ישראל: יש לנהל את ההתיישבות לא מתוך אמות-מידה של סוחר, אלא מתוך אמת-המידה של טובת התעודה הלאומית.
 
חצר כינרת
 
בכנרת אירע לראשונה 'נס העלייה השנייה': המפגש בין היהודי הגרמני, שעדיין אינו דובר עברית, דוקטור למשפטים ומומחה לכלכלה. עם הצעירים, היחפנים, התוססים לפי מיטב המסורת הרוסית, הוליד שיתוף-פעולה מיוחד, שבו נשוּא-הפנים מכיר בעולים כנזר ההתיישבות. הוא עצמו היטיב לנסח את הכרתו זו: "בלעדי הפועלים מתה ההתיישבות, ועמם קמה לתחייה". רופין קבע את הכלל היישובי, כי יש צורך בשוויון מלא בין המיישבים המממנים לבין המתיישבים, וכלל זה סלל את הדרך ליצירה החשובה – דגניה. לאור קשייה המנהליים והכספיים של כנרת, הציעו הפועלים עוד בקיץ 1909 כי ייטלו חלקת אדמה על אחריותם וינהלוה ניהול עצמאי על חשבון התנועה הציונית. בדצמבר 1909, לאחר שקיבל את אישור הקק"ל, מסר רופין לרשות הפועלים את אדמת הקרן הלאומית (אום-ג'וּני), כלי-עבודה, זרעים ומשכורת חודשית קבועה, והם נתנו בתמורה את כוחם ונכונותם. היה זה ניסיון נועז ראשון להעמיד לרשות הפועלים את כל האמצעים הדרושים, בלא השגחה מתמדת ובלא כל ערבות כספית, ולהטיל עליהם את האחריות לרכוש האומה.
ניתן לומר שהחצר, היתה האבניים עליה נוצרה קבוצת דגניה ובהמשך הרעיון הקיבוצי כולו. חוות כנרת היתה זירת הפגישה ההיסטורית בין רחל לזלמן רובשוב, לימים שז"ר. הוא תיאר את דמותה במכתבו לארתור רופין והיא כתבה ב"פגישה חצי פגישה".
 
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
 
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
 
תל-אביב, 13.4.25
 
בחצר כנרת
צילום גילי חסקין
 
חוות העלמות
נספר גם את סיפורה של חוות העלמות, חוות הכשרה לצעירות שיסדה חנה מייזל ב-1911ימי העליה השניה. חנה אמרה: "מתלוננים כל הזמן על המתיישבות היהודיות במושבות ואיש אינו עושה מאומה לשינוי הדברים". היא רצתה להכשיר נשים לעבודה בגן הירק, בלול, ברפת ובמחלבה. "מטרתי, להכין פועלות חקלאיות מאומנות, ומתיישבות חקלאיות לדוגמה, נשים שתעזורנה לבעליהן האיכרים, תקשורנה אותם לקרקע". ארתור רופין נענה לאתגר. בחצר-כנרת הקצו לחנה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים וחלקת קרקע קטנה. בתקופה הראשונה היו חנה והבנות כפופות להנהלת החצר, אולם כעבור שנה, הוכרה עצמאותן. מספר התלמידות גדל ל-15-14 והן גידלו בעצמן ירקות, הובילו אותם בעגלות לשוק בטבריה, לחיפה וגם לדמשק ברכבת. גם במשק בית ובמטבח קיבלו הבנות הכשרה. בין אילו שהכשירו עצמן בחווה היו גם: רחל המשוררת, לאה מירון, שרה מלכין, רחל כצנלסון (שז"ר) ואחרות, שהפכו מנהיגות בתנועת הפועלות בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה חנה מייזל את ביה"ס החקלאי לצעירות בנהלל, על אותם יסודות חינוכיים.
 
במסגרת שיפוץ חצר-כנרת, חודש "בית העלמות" וקיימת בו תערוכת צילומים יפה. נראה במקום את הסרט שהוסרט על רחל המשוררת. משם נמשיך לתל בית ירח, הלוא הוא חרבת כרך, עליו כתבה רחל "מה ירבו פרחים בחורף על הכרך", ולא "על הקרח" כפי שכתוב במקומות שונים....
 
בבית חלומותי אשר בראש גבעה
תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
וחלונות שבעה וארובה גבוהה
בבית חלומותי אשר בראש גבעה
 
אני תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
.בבית חלומותי שלי אשר אבנה בראש גבעה
 
אל בית חלומותי המסויד לבן
.הגפן תטפס ישר מן הבוסתן
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן
.בבית חלומותי המסויד לבן
נעמי שמר
 
קבוצת כנרת
נמשיך לקבוצת כנרת, שראשיתו בחצר כנרת בתקופת העלייה השנייה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עברו החברים בחצר כנרת. בתום המלחמה יצאו רובם למשימות חדשות ובחצר נשארו רק שניים: חיה ישראלי ובנציון ישראלי. קבוצת וילנה, צעירים מאנשי העליה השלישית, הגיעה למקום ושיקמה את הקבוצה. בשנת 1929 עלו להתיישבות בנקודת הקבע.
נראה את בית הדאר, עליו כתבה נעמי שמר את שירה "הדאר בא היום". נראה את בית משפחת ספיר, הבית הראשון שנבנה בכנרת, עליו כתבה נעמי שמר "כשאמא באה הנה, יפה וצעירה". ניתן לבקר במוזיאון כנרת, אותו מתחזק יעקב מלמד, חבר כנרת.
בית משפחת ספיר
 
 
בית המוטור
נרד אל חורשת האקליפטוס המתוארת בשירה של נעמי שמר.
כשאמא באה הנה יפה וצעירה
אז אבא על גבעה בנה לה בית
חלפו האביבים, חצי מאה עברה
ותלתלים הפכו שיבה בנתיים.
 
אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה
אותה הדומייה וגם אותה התפאורה:
חורשת האקליפטוס
הגשר
הסירה
וריח המלוח על המים.
 
בין האקליפטוסים ניצב בנין בין שתי קומות. הבית נבנה בשנת 1910 והוא מתהדר בתואר בית המשאבות שבו שכנה משאבת המים הראשונה בתולדות היישוב העברי. המשאבה הייתה נחוצה כדי להשקות את שדות עמק הירדן, שהתבססו עד אז על חקלאות בעל.
את בית המוטורים בנה האגרונום משה ברמן, מנהל חצר כנרת, בתקופת העליה השניה. ברמן החליט שניתן להשקות את השדות במי הירדן. הביא משאבה ומוטור שהופעל באמצעות פחם. נבנה מכון שאיבה שכונה "בית המוטורים". בבית גם גרו קבוצות קטנות של חלוצים שעיבדו חלקות של ירקות ליד הבנין. הראשונים היו אנשי "שלישיית היחד": בנציון ישראלי, מאיר רוטברג ונוח נפתולסקי וכן ברל כצנלסון ויצחק טבנקין.
 
בית המוטור
צילם: גילי חסקין
 
במקום היה פרדס הדרים שנקרא "פרדס התימנים": בשנות מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, הוקמה לידו שכונה לתימני כנרת. נבנו בה עשרה בתים והתימנים קיבלו אדמה לעבד והשתמשו במים שנשאבו. הרב דוד בן ישראל צאירי התגורר בקומה העליונה של המבנה ותאר במכתביו את התנאים הקשים. נספר את סיפורם העצוב של התימנים, שהובאו על ידי שמואל יבניאלי, כדי להתחרות עם הפועל הערבי על כיבוש העבודה. אך למרות האינטרס המשותף, נפערה תהום תרבותית, חברתית ואידיאולוגית בין שתי הקבוצות, שיחד עם התחרות על משאבים של מים וקרקע, הובילה לגירושם של התימנים לכפר מרמורק שליד רחובות והותירה בקרבם פצע פעור. הפרשה נחשפה לציבור בזכות מאבקו העיקש של עמירם אידלמן, בן גאה של כינרת, שהכריח את החברים להתמודד עם החלקים הפחות הרואים של עברם.
 
צילום: גילי חסקין
 
בתום הסיור בבית המוטור נמשיך לצעוד מעט צפונה אל 'שמורת הירדן'. אהרונצ'יק ישראלי, איש קבוצת כנרת, הפך את הביצות שהיו כאן לאזור אגמים מרהיב. כל שנותר הוא לשוטט בין האגמים הגדולים ובין עצי הדקל סתורי השיער. בשביל המרכזי שבין הבריכות נמצאת מצבה יוצאת דופן, המציינת את קברה של בובה, הפרדה המיתולוגית שחרשה את שדות כנרת בימיה הראשונים של הקבוצה,שנתנה למאיר שלו את השראתו לדמות הפרד זיצר, ב'רומן רוסי'.
 
צילם: גילי חסקין
 
 
בית הקברות
נמשיך משם אל בית הקברות של כנרת, שם החלו לקבור ב-1911, בתקופת העליה השניה. הוא משמש כבית קברות של המושבה כנרת, של קבוצת כנרת, ההסתדרות, ואבות תנועת העבודה. מהכתוב על המצבות אפשר ללמוד על סיבות המוות באותה עת: מחלות, רעב, התאבדות, טביעה, תאונות מיוחדות כמו בעיטת פרידה והתנפלות שודדים. קבורתו של התעשיין שידלובסקי העניקה למאיר שלו את ההשראה לבית הקברות הממוסחר שבספרו 'רומן רוסי'.
הקבר המפורסם ביותר כאן הוא של רחל המשוררת ולצידו מונח ספר שיריה. סמוך אליה נוח נפתולסקי, לא רחוק טמון ברל כצנלסון, בנציון ישראלי חיה ישראלי ואהרן שידלובסקי. נבקר גם בקברה של אלישבע, המשוררת הגויה ונספר את סיפורה. פינה מיוחדת בבית הקברות מוקדשת לשמואל יבנאלי ותימני כנרת שחיו באזור. קברי השומרים הם מצבה בלבד, הקברים עצמם, בבית הקברות של השומר בכפר גלעדי. המשוררת נעמי שמר, בת קבוצת כנרת, בקשה לפני מותה להיטמן בבית קברות זה, הגם שעשתה בחייה תפנית אידיאולוגית חריפה והפנתה את גבה לאידיאולוגיה שבית הקברות הזה מייצג.
 
קברם של נעמי שמר והוריה
 
עליזה שידלובסקי, בשלושים לברל כצנלסון אמרה על בית הקברות בכנרת: "אינני יודעת מדוע בחרו במקום זה דווקא, שהוא סלעי מאד, במדרון וכריית קבר בו כרוכה בעמל רב. קשה מאד הטיפול בתל, קשה לגדל בין סלעיו עץ ופרח. במשך שנים לא יכולנו להשלים עם הבחירה הזאת, שנים חשבנו שאולי עוד נעביר את בית הקברות למקום אחר. בשנים הראשונות לחיינו בארץ, כאשר אהבתנו לאדמה ולצמח היתה רעננה וחריפה כל כך היה בצורך הזה, שבית הקברות יהיה קרוב לישוב, ושאדמתו תהיה נכונה לגידול עץ וצמח, משום פיוס עם המוות ושילובו בתוך החי המתחדש מסביב. מאידך היתה הרגשה שבעזיבת בית הקברות הישן יש כעין ניתוק קשר בין חיינו, לבין שוכניו. כאילו אנו עוקרים אותם מתוכנו ללא שיור... כך נמשכו ההיסוסים עד יום מותה של רחל. כאשר בא בנציון אלי ובפיו הבשורה העגומה, עמדה בפנינו השאלה: היכן ייכרה קברה? צוואתה היתה ברורה: בית קברות זה על הכרך הוא שקשור בחייה ומשולב בשיריה.". נבקר בקברה של רחל המשוררת, של המשוררת אלישבע, של ברל כצנלסון, שאול מאירוב אביגור ונראה את הדקל שפל הצמרת עליו כתבה רחל, בשירה "שם הרי גולן".
 
רחל המשוררת
גן התמרים
בסמוך לבית הקברות בכנרת נמצא גן תמרים, שניטע לזכרה של המשוררת רחל, במקום המוצא הקדום של הירדן מן הכנרת, ומול האנדרטה למייסדי המושבה כנרת. בנציון ישראלי הוא שהחליט להנציח את רחל בנטיעת תמרים, על שם עץ התמר עליו כתבה בשירה: "דקל שפל צמרת...". מטרתו של ישראלי היתה להחזיר לארץ את התמר, אחד משבעת המינים. גן התמרים אמור היה לאקלם את החוטרים ולהפיץ אותם בין המגדלים. ליד הגן, לרגלי עץ תמר, מצויה אבן לזכרה של רחל, עליה חרוט: "שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת".
ראה גם: התמר
 
חצר דגניה
צילום: גילי חסקין
 
חצר דגניה
נבקר בחצר דגניה, בנקודה בה הקיבוץ התחיל, טרם שהיה בית ודגל והרבה טרם שהפך לנוסטלגיה. דגניה נוסדה בשנת 1911, בימי העליה השניה, מכונה "אם הקבוצות", בהיותה הקיבוץ הראשון. תחילתה בקבוצת הקומונה החדרתית, שהתגבשה ברוסיה, עברה מספר מקומות בארץ והגיעה לחוות כנרת. ראשוני הפועלים מחצר כנרת שעזבו את החצר עקב סכסוכים עם ברמן, מנהל החווה. הם עברו לחדרה, שם חיו בקומונה עם חברים נוספים. חזרו לאום-ג'וני
קבוצת המייסדים כללה 10 חברים ו- 2 חברות שביקשו להקים: "ישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום, ישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים". בשנים הראשונות עברו על הקבוצה תלאות רבות: קדחת, התקפות של ערבים, מגפות בקר, יבולים זעומים, בצורת והתנכלות התורכים במלחמת העולם הראשונה.
קבוצת פועלים, אנשי העליה השניה. הבסיס לה היו ב-1910, לפי קריאתו של רופין, לאחר שקבוצת הכיבוש, הקבוצה שעבדה שם בשנה הראשונה, עזבה את המקום. הם נשארו באום-ג'וני והקימו את הקבוצה הראשונה, דגניה.
במרוצת השנים הפכה דגניה א' תחנה וציון דרך בתולדות העבודה וההתיישבות בארץ. בימי מאורעות 1936 שימשה בסיס לפלוגות השדה, וערב מלחמת העצמאות שימשה בסיס לפלמ"ח. במלחמת העצמאות הדפו מגיניה ומגיני דגניה-ב' את הפולשים הסורים, שהגיעו עד שערי המשק. הטנק הסורי שנעצר על ידי הלוחמים ונמצא בכניסה לקיבוץ הוא עדות לכך ונחשב לאחד מאבני היסוד של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
 
אום ג'וני
מחצר דגניה נמשיך, אם יוותר הזמן לאום ג'וני.
הכפר אום-ג'וני היה שייך למשפחה פרסית, משפחת אפנדים מג'יד-א-דין, שעיבדו את אדמתם בעזרת אריסים ושכירים ערבים. כעשרים משפחות גרו בכפר, שהיה בנוי בקצה המערבי של המישור. מתחתיו מדרון המשתפל לתוך עמק עמוק שבו זורם הירדן.
 
שם בוצע החריש הראשון ב-1909, על ידי שלושה חורשים מחצר כנרת. בימים ההם לא היה גשר על הירדן והעבודה היתה רבה, לכן נשארו החורשים באום ג'וני כל השבוע וחזרו לחצר רק בסופי שבוע. החריש העלה את רעיון פיצול החצר, ומסירת אדמות אום ג'וני לעבודה קבלנית לידי קבוצת פועלים. ב-1909 הגיעו היחסים בין פועלי חצר כנרת לפקיד ברמן למשבר. פרצה שביתה שהביאה ליישום התוכנית לפיצול החצר. האדמה שהיתה מעבר לירדן נמסרה למשך שנה לקבוצת הכיבוש של שבעה פועלים מנבחרי פועלי הגליל. הניסוי הצליח, ובשנת 11/1910 נאחזה במקום הקומונה החדרתית. לאחר למעלה משנה, ב-1912, נבנתה חצר קבועה סמוך למוצא הירדן מהכנרת, והקבוצה עברה להתיישבות קבע - דגניה א', ראשון הקיבוצים. באום ג'וני נמצא אתר של התנועה הקיבוצית, המציין שמות כל קיבוציה.
עם עמירם אידלמן בכנרת
צילום: רחלי
 
במקרה של מטיילים המכירים את בית הקברות בכנרת, על סיפוריו, ניתן לבקר בבית הקברות של דגניה, שאף הוא מאבני היסוד עליו נבנה האתוס של תנועת העבודה. נבקר בקבריהם של א.ד גורדון, יוסף בוסל, ארתור רופין.
בית הקברות בדגניה
 
אחוזת פוריה
אפשרות אחרת היא להמשיך אל אחוזת פוריה, שם נספר את סיפורן של האחוזות וחלקן ברכישת גאולת האדמה. הנסיעה לכיוון “יער שוויץ", שם רועות כמה פרות שמנמנות אבל ללא מסלולי סקי. השם "שוויץ" ניתן על שום המוצא של התורמים, שמימנו את עבודות הייעור, דרכי הגישה והמתקנים. הנטיעות התחילו למעשה בשנת 1927 על-ידי הבריטים. המטרה, למנוע סחף אדמה אל העיר טבריה שמונחת בדיוק למטה, לא הושגה. בשנת 1934 ניתכו על האזור 29 מ"מ גשם בחצי שעה – שבר ענן אופייני למקום - ומפולת הבוץ שנוצרה, התגלגלה למטה לטבריה, וקברה יותר מ-20 אנשים. הפרש הגובה בין יער שוויץ לטבריה הוא 300 עד 400 מטרים. השיפוע של המדרון מגיע בחלקים מסוימים ל-80 אחוז. הטעות העיקרית של הבריטים הייתה נטיעת אקליפטוסים. העצים האלה, שצומחים מהר ושותים הרבה, נשברו, התמוטטו ולא מילאו את תפקידם. בשנות ה-60 התחילה קק"ל בנטיעות של טטרקלינס, עצי שיטה ובהמשך גם שיזף, חרוב ואלה אטלנטית, שמאפיינים חורש ים תיכוני טבעי. עד שיעמיקו שורש, מקבלים העצים הצעירים עוגנים, רשתות ואמצעי קיבוע אחרים.
 
מבט מאחוזת פוריה
עוד טרם עלייתו סבר רופין, כי אין לבסס את ההתיישבות על אמצעי התנועה בלבד וכי יש לנסות לרתום לעגלת ההתיישבות כל גורם יהודי המעוניין בכך. בעלי-בתים במזרח אירופה ובמערבה, ואף מהגרים שזה מקרוב באו לארצות-הברית, היו מעוניינים לתקוע יתד בארץ-ישראל, ואם אפשר – גם להבטיח את עלייתם אליה. אנשים אלה, שדומים להם היוו את רוב מניינה ובניינה של העלייה הראשונה, התארגנו עוד לפני ייסוד המשרד הארץ-ישראלי, וביתר שאת והיקף לאחר ייסודו, לקבוצות שמטרתן היתה לקנות קרקע בארץ, לטעת עליה, ולהכין לעצמם משקים חקלאיים בה. רופין, שנחלץ לקראת כל יהודי שהביע התעניינות ורצון להטות שכם לעבודה היישובית בארץ, עודד מצדו יוזמה זו. הוא הפיץ ברחבי התנועה חוברות המפרטות את האפשרויות השונות להכנת נחלה בארץ-ישראל.
הקבוצה הראשונה שהזדרזה וקנתה נחלה בארץ-ישראל ב- 1910 ואף הקימה עליה התיישבות היתה קבוצת האחוזה מסנט-לואיס שבארצות הברית, שבראשה עמד שמעון גולדמן, והיא שיסדה את אחוזת פוריה. צורת התיישבות זו היוותה חיקוי לרעיון חברת 'מנוחה ונחלה' מימי העלייה הראשונה. ההתיישבות התבססה על נטיעות שניטעו בידי פועלי העלייה השנייה ותחת השגחת נציגי המשרד הארץ-ישראלי עבור בעלי המטע, שהיו אמורים לעלות ארצה לאחר שהעצים יניבו פירות. עשרות אגודות לשם הקמת אחוזות הוקמו בקרב קהילות ציוניות, אך רק חמש אחוזות נוסדו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אחוזת פוריה
 
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות