בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
תרבות

נשים ותרבות ההרזייה
----------
חוקרות פמיניסטיות גורסות שקביעת הנורמות למידות הגוף הנשי הן זירה למאבק פמיניסטי, הן על זכותה של האשה על גופה והן על מיקומה בחברה
מאמר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי של ההומור המופק והמשמש נשים ישראליות צעירות אשר משתתפות בתרבות הדיאטה הישראלית. ההשערה שהנחתה את המחקר היא שניתן לראות את הופעת ההומור על הדיאטות כהתנגדות לדרכים השונות שבהן מפעילה תרבות הדיאטה לחץ על נשים. הנחה זו מבוססת על תיאוריות פמיניסטיות הרואות את היווצרות תרבות הדיאטה כתגובת נגד לתנועת הנשים ועל התיאוריה של פוקו הנוגעת בהיבטים של כוח והתנגדות.
מטרת המחקר הייתה לענות על השאלות הבאות: מהו 'הומור דיאטות'? כיצד הוא מתייחס לתרבות הדיאטה? והאם קיומו של הומור דיאטה משקף צורת התנגדות לתרבות הדיאטה השלטת?
כדי לענות על שאלות אלו ביצעתי עבודת שדה במשך 18 חודשים בקבוצה של שומרי משקל בבאר-שבע. ראיינתי את המשתתפות בקבוצה ונשים אחרות שעשו דיאטה, ואספתי חומר רלוונטי מן העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט. נעשה ניתוח להומור שנמצא ונערכה השוואה עם ההצהרות של הנשים כדי לברר האם הומור הדיאטות אכן משקף את רגשות הנשים בקשר לתרבות הדיאטה.
המסקנה שלי היא שההומור משקף במידה רבה את רגשותיהן וטענותיהן של נשים ישראליות לגבי תרבות הדיאטה. הערכתי את דרגת ההתנגדות להיבטים שונים על פי התכנים והתדירות של ההומור המתייחס למרכיבים השונים של תרבות הדיאטה.
תוצאות המחקר מראות שההומור מציג את ההתנגדות הרבה ביותר במקומות בהם תרבות הדיאטה מתנגשת עם אורח החיים של הפרט. כאשר היא יוצרת חיכוך עם הרשת החברתית של הפרט ומנסה לכפות הרגלי אכילה ואימון חדשים. ההתנגדות חלשה ביותר ביחס לאידיאולוגיה הבסיסית של תרבות הדיאטה ולמאפייני תרבות הצריכה.
ניתן להסביר ממצאים אלו באמצעות הדומיננטיות של היררכית השמן-רזה בישראל ובארה"ב, אשר נתמכת על ידי ההכרח הקפיטליסטי לפתור בעיות באמצעות מוצרי צריכה. השפעת תרבות הדיאטה היא חלשה ביותר במצבים בהם כלליה מתנגשים עם התפקידים המסורתיים של נשים כמטפלות וכעוגנים חברתיים. נתון זה מדגים שאין לתרבות הדיאטה כוח בלתי מוגבל על נשים. תרבות זו משפיעה על הרבה מאמונותיהן והחלטותיהן הצרכניות, אך אינה שולטת בהתנהגותן היומיומית.

נשים ותרבות ההרזייה
תחת שלטונה של "עריצות הרזון" (Chernin, 1981) נאסר על נשים להיות גדולות או מאסיביות. הגוף האופנתי הנוכחי הוא מתוח, בעל שדיים קטנות, מותניים צרות, בטן שטוחה ורזה באופן קיצוני. דמות אידיאלית זו, אופיינית יותר לנערה (או נער) מתבגרת מאשר לאשה בוגרת. עם השתנות הגוף והבשלות המינית נדרשים יותר ויותר מאמצים כדי לדבוק באידיאל המתרחק (Bartky, 1998). כדי להביא את הגוף לדמות הזו על נשים למשטר בקפידה את גופן, להגביל את צריכת המזון ולעסוק בפעילות גופנית נמרצת. כך הגוף הנשי האידיאלי מתהווה מתוך האיסור, ההגבלה והאיפוק.
חוקרות פמיניסטיות גורסות שקביעת הנורמות למידות הגוף הנשי הן זירה למאבק פמיניסטי, הן על זכותה של האשה על גופה והן על מיקומה בחברה .(Wolf, 1990)וולף רואה בתעשיית ההרזיה תגובת נגד לתנועה הפמיניסטית. ככל שנשים צברו יותר כוח פוליטי וחופש כלכלי, תרבות ההרזיה התעוררה כדי להסית אותן מיעדים אלה על ידי בזבוז זמן ומשאבים על מאבק מתמיד בגופן כדי להיות יפה ומושלמת. תעשיית היופי תלויה בעובדה שמלאכת ההרזיה והטיפוח אינה נגמרת לעולם (Bartky, 1998).
בארה"ב היום ישנה תנועה לקבלת אנשים שמנים המוחה נגד אפליה על סמך גודל (SIZISM) (Goodman, 1995). ניתן לשאול האם ישנה מגמה דומה המתפתחת גם בישראל, או במידה ולא מה מונע בעדה מלהתפתח? חלק מן התשובה ניתן בוודאי למצוא בתוכניות מסוג "לרדת בגדול" שבה מוצגים אנשים שמנים במעין מופע קרקס גרוטסקי בו גופותיהם הגדולים מוקעים בפריים טיים והמנצח הגדול הנו השמן שמצליח להיגמל מדרכיו הרעים ולחבור חזרה לנורמה הרזה.

במהלך המחקר שלי ביצעתי תצפית משתתפת בשומרי משקל. במהלך 18 חודשים עברתי יחד עם קבוצת נשים בדרום הארץ תהליך של אכילה, ספורט, מפגשים קבוצתיים וגם ביצעתי ראיונות אחת על אחת. במהלך התקופה הזו השלתי מגופי כ-17 ק"ג, כך שאני יכולה לומר שחוויתי על בשרי את התהליך, על כל עליותיו ומורדותיו.
בחרתי לעסוק לא בקצוות הקיצוניים של הפרעות האכילה, אנשים הסובלים מאנורקסיה או בולימיה וגם לרוב לא אנשים בעלי עודף משקל של עשרות קילוגרמים. ההתעניינות שלי הייתה דווקא בנשים נורמטיביות, שאפילו לא נחשבות שמנות בעיני הסביבה, הנמצאות במעגל תמידי של רצון לרזות, וניסיונות הרזייה – מוצלחים או כושלים, שלאחריהן יש תקופת נסיגה וחוזר חלילה. בראיונות שערכתי נשים תיארו את מצב גופן בהתאם לנקודה על מעגל ההרזייה:
1. לפני דיאטה – "אני צריכה לרזות".
2. בתחילת דיאטה – "אני מנסה לרזות"
3. במהלך דיאטה – "התחלתי לרזות"
4. לאחר דיאטה מוצלחת – "רזיתי"
5. לאחר דיאטה שנכשלה – "לא הצלחתי לרזות". מה שמוביל חזרה למקום מספר 1.
נשים עמן דיברתי ניסו לעשות דיאטות כבר פעמים רבות, רק עבור מעטות זו הייתה הפעם הראשונה שניסו לרזות. רק מיעוט זעיר היו מרוצות עם גופן במצבו הנוכחי וראו במצב גופן הנוכחי מצב קבוע.
הדימוי העצמי היה קשור קשר הדוק לדימוי הגוף – הצלחתן או כשלונן בתהליך ירידה במשקל השפיע על דימויין העצמי ותפיסתן האישית את המראה שלהן.
הנשים עמן שוחחתי לא ראו את עצמן כ"שמנות" או "רזות" אלא התייחסו לגופן כאל "פוטנציאל". הן לא קיבלו את מצבן – אם ראו עצמן כשמנות – הן תפשו את עצמן כעומדות לפני תהליך הרזייה – ואם כרזות, תפסו את עצמן כאחרי תהליך הרזייה ו/או במצב המתנה – בחשש לעלייה במשקל בעתיד.
במסגרת תרבות ההרזייה הגוף הנשי הופך לכלי חברתי המיועד לייצג את האשה בחברה. נשים רואות בגופן חפץ פלסטי, הניתן לשינוי ולעיצוב על ידן באמצעות תהליכים, כגון תהליך הרזייה, אביזרים (כגון בגדים מחמיאים), קרמים "קסומים" המעלימים פגמים (איפור, צלליטיס, קמטים), או קישוט. כל מימד בגופן ניתן לשינוי – הן משנות את גובהן באמצעות נעלי עקב, משנות את צבע השיער, את אורכו ומרקמו (חלק, מתולתל) אפילו צבע העיניים ניתן כיום לשינוי בעזרת עדשות מגע צבעוניות. הרצון לבצע שינויים אלה מתקשר ישירות ללחץ החברתי המופעל על נשים וגברים בחברה שמקדשת מראה חיצוני, ועל ידי תעשיית הרזייה, אופנה וספורט המרוויחות מיליארדים מטיפוח חוסר ביטחון במראה החיצוני ורצון לשינוי אצל האוכלוסייה בכלל ובנשים בפרט.

הומור
חקר ההומור הנו תחום מדעי מתפתח, אשר משלב בין תחומים שונים כדי לעמוד על טיבו של אופן השימוש האנושי בהומור, תכניו והשפעותיו.
הומור מוגדר כהישג הופעתי פרגמטי אשר מערב מגוון רחב של מיומנויות תקשורת הכוללים בין השאר: שפה, תנועה, הצגת דימויים חזותיים וניהול מצב. ההומור מכוון ליצירת תחושת הנאה עבור קהל, אשר הביטוי הנפוץ ביותר שלו הנו ייצוגים של הנאה הכוללים חיוכים וצחוק (Beeman, 2000) . הגדרה מוקדמות יותר הגדירה הומור כ"כל סוג של תקשורת אשר יוצרת בכוונה תחילה משמעויות של אי הלימה וכך גורמת לצחוק" ,1989) Duncan and Feisal). ההגדרה של דנקן ופייסל (1989) אינה לוקחת בחשבון הומור שנוצר מן הפרשנות שנתן השומע לדברים, כך שבניגוד להגדרה זו ייתכן הומור גם לא מכוון. במחקר אחר הוגדר הומור של המנהל כ"יכולת והנטייה להכיר בצד המצחיק של הדברים, להשתמש וליהנות מן החוויה עם האחרים מבלי להעליב, תוך ביצוע מוצלח של תפקיד המנהל" Burford, 1987)). ההגדרה של בורפורד (1987) בעיייתית כי ניתן לטעון, שבעל חוש הומור מעליב עדיין יש לו חוש הומור, אך השפעתו על האינטראקציה שונה.
ההומור מציג השקפה חלופית האומרת: "מעמדה זו, ניתן לראות בתופעה זו משעשעת". מסיבה זו היא נתפסת כפחות מאיימת מביקורת ישירה. עם זאת להומור יש עדיין פוטנציאל לערער את יסודות ההסכמה החברתית. מרי דוגלאס (1975 Douglas,) רואה בהומור מכניזם בעל פוטנציאל חתרני, אשר מתגרה במוסכמות על ידי קידום תפיסת עולם הפוכה לזו המקובלת. מסיבה זו ההומור נשען על התרבות, ומקיים עמה יחסים הדוקים. כפי שכותב כנענה (1990): "הומור אינו חופשי מתרבות או ממצב. הוא מהווה חלק מתרבות ומושפע בצורה ניכרת מהמיקום, המצב, הפרטים והשפה שבמסגרתם הוא מתרחש". (עמוד (232
ההומור מורכב משלושה היבטים: צחוק - שהנו תגובה פיזית-התנהגותית; השנינות - שהיא חוויה מחשבתית; והעליצות - שהיא חוויה רגשית (1994 ,Sultanoff). בעוד ניתן לחוות כל אחד מן האלמנטים בנפרד זה מזה, רק כאשר הם משולבים הם יוצרים את התופעה המוכרת לנו כהומור. הומור הנו סובייקטיבי, תלוי הקשר ואישי מאוד. המימד הרגשי נובע מהבנת הסיטואציה המתוארת בהומור. ככל שמימד ההזדהות גבוה יותר כך הפרט יתחבר ויזדהה להומור – מה שמגביר את ההנאה מהומור.
ישנן שלוש תיאוריות המרכזיות להסבר הומור – השתיים הראשונות מסבירות את השימושים הפסיכולוגיים של הומור עבור הפרט, בעוד השלישי מנסה להסביר מדוע משהו הנו מצחיק:
1. תיאוריית העליונות – הומור נובע מהשגת תחושת ניצחון או הישג על האחר.
2. תיאוריית ההרפייה – שחרור פסיכולוגי של מתח אצל המתבדח.
3. תיאוריית אי-ההלימה – הפרת האיזון בתבנית המוכרת.
תיאוריית העליונות טוענות, שההומור במהותו אם לא בכללותו, הוא אגרסיבי, והצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות, לגלוג, גיחוך וגרוטסקי (LaFave, Haddad and Maesen 1976; Zillman 1983). צורה זו של הומור דורשת מאלה הצוחקים מהבדיחה, לראות את עצמם כטובים יותר מאשר קורבן הבדיחה.
התיאוריה נוספת היא תיאוריית אי ההלימה, שבבסיסה ההנחה שאנשים צוחקים כאשר מתרחש משהו שאינו צפוי, או אינו מתאים למקום או לזמן בו הוא התרחש, או לסדר הדברים המקובל והידוע. (Berlyne 1968; Suls 1972; Cetola 1988.Attardo and Raskin, 1991). לפי תיאוריה זו ישנה משמעות רבה להבנת הסיטואציה שבה משהו התרחש כדי להבין מה היה אמור לקרות והשתבש. מכאן שהומור הנו תלוי תרבות.
התיאוריה עליה מתבסס מאמר זה הנו תיאוריית השחרור וההקלה המסבירה את הצחוק כתגובה להסרת מקור דאגה או לחץ (Berlyne 1968), תיאוריית השחרור הגורסת שתפקידו העיקרי של הצחוק הוא הפחתת המתח שנוצר ושחרור האנרגיה (1987Morreall,). לפי פרויד הומור משמש דרך להבעת דחפים הנמצאים בתת-מודע, בדרך מקובלת חברתית (1928, 1905, Freud). לפיכך, ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להיות המומים מרגשות בלתי נעימים.
במסגרת המאמר נתייחס להיבטים של הומור כגורם המאפשר לנשים להתמודד עם התסכול והקושי הכרוכים בהשתתפות בתרבות ההרזייה.

הומור באינטראקציה בינאישית
בהמשך לתיאוריות הללו מחקרים אמפיריים אודות הומור מצאו שהומור מספק ארבע פונקציות מרכזיות (Giles et al. 1976): 1. ליצור ולשמר לכידות חברתית וסולידריות קבוצתית (Bradney 1957; Roy 1958; Coser 1959; Sykes 1966; LaFave and Mennell 1976; Boland and Hoffman 1986; Dwyer 1991); 2. להתקיף אחרים בדרך מקובלת חברתית או לחזק את הבטחון העצמי או הקבוצתי על חשבון אחרים (Perry1992 ; Collinson 1988; Rodrigues and Collinson 1995);; 3. להשיג את אישורם של אחרים; 4. לנהל מבוכה, פחד או מתח במצבים מאיימים (Coser 1962 ; Fine 1977; Linstead 1985; Dandridge 1986; Ott 1989; Vinton’s 1989)).
ניתן לראות אם כך שהומור אינו רק תופעה פסיכולוגית המתרחשת במוחו של הפרט אלא הנו גם כלי חברתי בעל חשיבות באינטראקציה. הומור ממלא מגוון פונקציות באינטראקציה בינאישית: יצירת דו-שיח, הפגנת אנושיות, הרגעת חרדה, הפיכת תחושות או חוויות לנורמליות, הרחקה או התכחשות לאיום, יצירת תחושת שותפות / חברות, עידוד שיתוף פעולה, וביטוי כעס או תסכול.
חוקרים שבחנו את הפונקציות החברתיות של ההומור מצאו שהומור משמש ל:
1. ייצור או שימור של סולידריות בתוך קבוצה; 2. התקפה או עליונות; 3. הצורך באישור; 4. הסרת תשומת הלב (1976, Giles et. al). לכל הפונקציות הללו ישנה מטרה משותפת והיא שינוי רגשות הפרט והסובבים (1994, Francis). הומור מגדיר מחדש את המצב כמשעשע ומסייע להחליף רגשות שליליים בחיוביים (שעשוע, הקלה) וכך להשיג יעדים באינטראקציה. הנסיון הוא להביא את הרגשות הקיימים למצב הרגשי הנורמטיבי עבור הסיטואציה.
פרנסיס (1999,et. al Francis) הגדירה את התפקיד של הומור באינטראקציה בעזרת המודל הבא:
1. הופעה חברתית מומחית – רגישה להקשר (מניפולציה של סמלים או נושאים בעלי חשיבות מיוחדת לקבוצה),
2. המחזקת או משחזרת נורמות רגשיות,
3. יוצרת רגשות חיוביים בין חברי הקבוצה על ידי יצירת חוויה מלכדת או הפחתת איום חיצוני,
4. על חשבון אדם, אירוע, מצב, או אובייקט חיצוני / שאינו שותף,
5. מוכרת ככזו על ידי לפחות שני משתתפים.
ככל שיש קרבה רבה יותר בין המשתתפים בסיטואציה קיימת ביניהם יותר הבנות משותפות, ולכן יש יותר פוטנציאל לשימוש בהומור, המבוסס על חוסר הלימה בין המצב האמור להתקיים והמצב המוצג בעזרת הומור. כדי לנהל את רגשות הזולת בהצלחה בעזרת הומור יש צורך לדעת מראש האם הערה תתקבל כהומוריסטית על ידי השומע (1994, Francis). היכולת לשים עצמך במקומו של הזולת ולדעת האם מה שמצחיק עבורך יצחיק גם אותו תלויה בקרבה ובידע התרבותי.
בתקשורת בינאישית יש להומור ארבע הפונקציות (Meyer, 2000): שתי פונקציות מאחדות (מקרבות): הזדהות והבהרה של ערכים ועמדות, ושתי פונקציות מפרידות (מרחיקות): אכיפה של נורמות והבחנה בין אנשים והתנהגויות מקובלות ולא מקובלות עלינו. היבט נוסף של חשיבות ההיבט החברתי של ההומור הוא שההומור משמש להגדרת גבולות חברתיים (Meyer, 2000). כפי שצוין מעלה ע"י פרנסיס (1994) הומור הנו תלוי תרבות והשימוש בו מעיד על הבנת התרבות והתמצאות בתוכה. שכנר (1987) רואה בהומור מעין אינדקס לתרבות. לדעתו הומור מאפשר להתבונן אל תוך התת-מודע הקולקטיבי של הקבוצה. במסגרת הקומי כל היבטי התרבות מתומצתים ומודגשים, ומושגי התרבות הבסיסיים מוצגים לראווה עבור המתבונן. הקומדיה מסתמכת על ערכי התרבות, האיסורים שלה, המקצבים שלה, הפחדים שלה והמנהגים שלה. הקומיקאי משתמש בהיבטי תרבות בסיסיים אלה, באותה רוח בה האנתרופולוג מגלה את צפונותיה של תרבות זרה. מסיבה זו הומור הנו כלי יעיל ללמידת היבטים של תרבות ארגונית מנקודת מבטם של המשתתפים בארגון – מנהלים, מורים, תלמידים, הורים ועוד.

הבדלים בהומור בין המינים
מחקרים אודות שימוש בהומור מראים שישנם הבדלים בין המינים באופן השימוש בהומור. מחקרים מצאו שגברים נוטים להשתמש ולהעריך את כל סוגי ההומור יותר מנשים (Decker and Rotondo, 2001). ההבדלים בין המינים בולטים עוד יותר כאשר מדובר בהומור פוגע או מינני. גברים תפסו בדיחות מיניות ומעליבות כמצחיקות יותר מנשים ונפגעו פחות מנשים מבדיחות גזעניות וסקסיסטיות (Smeltzer and Leap, 1988). גברים גם נהנו יותר משימוש בהומור מיני ומעליב במקום העבודה (Decker and Rotondo, 1999). חוקרות פמיניסטיות של הומור נשי אינן מקבלות את הטענה שלנשים אין חוש הומור (1995 ,Naranjo-Huebl), המתבססת על כך שהשימוש בהומור פחות מקובל עבור נשים. להומור יש לעיתים מימד תוקפני, בוטה, אשר מסיט את הדיון ומושך תשומת לב למתבדח. לעיתים יש בהומור קריאת תגר. החוקרות מסבירות את השימוש המועט שנשים עושות בהומור בכך שבחברות בהן מצופה מנשים להיות עדינות ולחפש קרבה, הומור תוקפני סותר את התפקיד הנשי. בנוסף הומור הנו כלי המשמש בידי בעלי כוח בחברה ובקבוצה (Coser, 1960). ככל שמעמדו של פרט בקבוצה נמוך כך ייטה פחות להשתמש בהומור. באופן טיפוסי בחברות ובמצבים בהן נשים נמצאות במעמד נמוך הן ייטו להשתמש פחות בהומור. מאפיין זה מתאים לדפוסים של השתקת הקול הנשי בכללותו. בגלל מאפיינים אלה עם שיפור מעמדן של נשים בחברה והגברת השוויון בין המינים בזירה הציבורית, ניתן להניח שהיכולת של נשים להשתמש בהומור בחברה תגדל. מכאן ניתן לשער שבסביבות עבודה נשיות כגון ביה"ס תהיה פתיחות רבה יותר והזדמנויות רבות יותר לביטויי הומור נשי.
הומור גברי ונשי שונים הן כדרך התנהגות והן בתכנים. מחקרים מצאו שגברים העדיפו בדיחות קצרות, לעיתים בנות משפט יחיד, המביעות עוינות ועליונות (Kotthoff, 2000). נשים לעומתן העדיפו משחקי מילים וסיפורים אישיים. נשים נמנעו בדרך כלל ממרכיב הזלזול המאפיין הומור גברי לטובת לשון המעטה, אירוניה, והומור עצמי. עם זאת מחקרים אלו מאפיינים את הגבר האשה הממוצעים ולא חסרים פרטים רבים החורגים מן הסגנון הטיפוסי למגדר שלהם.
הומור נשי משמש ככלי הן ליצירת קשר בינאישי ושימור מערכת היחסים והן לביטוי זהות אישית וקולקטיבית בתוך המצב החברתי (1995 ,Naranjo-Huebl). הפונקציה העיקרית של הומור נשי הנו ככלי לא מאיים, לא אלים ואסטרטגי להבעת כעס ותסכול בגין חוסר צדק חברתי וכפייה.
כותבות פמיניסטיות מציינות שהצחוק הנשי משמש כאמצעי להפרת המבנים של השיח והאידיאולוגיה הפטריארכלית (Ravits, 2000). כוחן היצירתי וההומוריסטי של נשים מודגש כמוטיב מרכזי בכתיבה הפמיניסטית שביכולתי לערער את הבסיס של הסמכות הגברית. כותבות אלו רואות בהומור הנשי כלי בעל כוח חברתי ופוליטי.

מחקר אנתרופולוגי של הומור
התבוננות בשימושי ההומור מן ההיבט הסוציולוגי-אנתרופולוגי יכול להעשיר במידה רבה את הבנתנו לגבי תפקיד ההומור בחברה הישראלית, ככלי לביקורת על החברה. הגישה האנתרופולוגית משתמשת במחקר איכותני כדי להעניק רבדי משמעות לתופעות, ושואפת להסביר אותן בהקשר של התרבות בה נוצרו. גישה זו אינה מסתפקת בשרטוט קיומה של תופעה ובכימותה (נניח על ידי ספירת מספר הבדיחות הנוגעות לכל נושא וחלוקתן לקטגוריות) אלא מוסיפה את נקודת המבט של חברי אותה תרבות וההסברים שלהם לקיום התופעה הנחקרת.
ההומור מציג השקפה חלופית האומרת: "מעמדה זו, ניתן לראות בתופעה זו משעשעת". מסיבה זו היא נתפסת כפחות מאיימת מביקורת ישירה. עם זאת להומור יש עדיין פוטנציאל לערער את יסודות ההסכמה החברתית. מרי דוגלאס (1975) רואה בהומור מכניזם בעל פוטנציאל חתרני, אשר מתגרה במוסכמות על ידי קידום תפיסת עולם הפוכה לזו המקובלת.
מסיבה זו היא נשענת על התרבות, ומקיימת עמה יחסים הדוקים. כפי שכותב כנענה(Kanaana, 1990) :
“Humor is not culture-free or situation-free. It is part of culture and it is rather highly influenced by the settings, circumstances, individuals and language in which it occurs” (p. 232).
עם זאת ישנם קשיים המתודולוגיים בחקר אנתרופולוגי של הומור. מרי דוגלאס מתייחסת לקשיים העולים בעת הניסיון לחקור הומור. מתי אנתרופולוג יודע שנחקר התבדח? האם רק לפי צחוק שהתעורר? אבל ישנם מקרים רבים שבו הומור אינו מעורר צחוק רם. האם ניתן למצוא תבניות קבועות של הומור בחברה הנחקרת? וכיצד אלה יזוהו? (עמ' 92)
בעת ניתוח הומור האם ניתן לנתח הומור בניתוח שאינו תלוי תרבות? ואם ההומור תלוי תרבות האם מה שמצחיק את בני החברה הנחקרת יכול להיות מובן כקומי על ידי החוקר או החברה ממנה הוא בא? כיצד להסביר זאת באתנוגרפיה?

ממצאים
מטרת מאמר זה להדגים את השימוש שניתן לעשות בהומור לחקור תרבות. באמצעות הומור נשפוך אור על הלחצים שמפעילה תרבות ההרזייה על נשים בישראל, והאופן שבו הנשים מתמודדות עם הלחצים הללו.
הומור הוא כלי נפלא שמאפשר לנו להגיד בנימה של צחוק דברים שלא היינו יכולים להגיד בנימה רצינית. הוא בעצם עוקף את הנורמות בצורה אלגנטית ואומר דברים שלא ממש מקובל להגיד אותם.
הומור של דיאטות צוחק על תהליך ההרזיה עצמו - על הציפיות והמצבים המגוחכים שהוא יוצר, ולא על מי שעושה דיאטה. למעשה, זהו אפיק המאפשר למי שמשתתף בתהליך הזה, הרבה פעמים בעל כורחו, לפרוק את המתחים והקשיים שהדיאטה יוצרת.

למשל, הנה עשרת הכללים לעושי הדיאטה:
1. אם אוכלים משהו כשאף אחד לא רואה - אין בזה קלוריות.
2. בחתיכות של עוגיות אין קלוריות, כי הן בורחות כשהעוגייה נשברת.
3. אם שותים דיאט קולה ואוכלים פסק זמן, הקלוריות של הפסק זמן מתאפסות עם הדיאט קולה.
4. כשאוכלים עם מישהו אחר הקלוריות לא נחשבות, אם הוא אוכל יותר ממך.
5. אם אוכלים מהצלחת של מישהו אחר, מבחינה משפטית הקלוריות הן שלו ולא שלך.
6. לאוכל שקשור לסרטים ובילויים - כמו פופקורן, צמר גפן מתוק, תירס חם אין קלוריות, כי הוא קשור לחבילת הבידור ואינו מהווה חלק מהתפריט היומי.
7. בדברים שמלקקים מסכינים וכפות באמצע תהליך של הכנת מזון - אין קלוריות.
8. מאכלים באותו צבע הם בעלי אותו ערך קלורי (למשל: פטריות ועוגת גבינה או מלפפון וגלידת פיסטוק).
9. במאכלים קפואים אין קלוריות כי הקלוריות הן יחידות חום (למשל: גלידה)
10. אם תגרום לכולם מסביבך להשמין - תראה רזה יותר.

עשרת כללים אלה מספקים הצצה לתוך עולמו של המרזה, ולמעשה מתארים את הלחצים המופנים אליו מכל עבר - המשקפים מסרים חברתיים, מידע מבלבל בתקשורת, את חוסר הוודאות והקושי שבשמירה על דיאטה ועוד.
במהלך המחקר גיליתי שכמעט כל אשה (וגם לא מעט גברים) ששומעת על המחקר מתחברת, מזדהה ומכירה את התסכולים ואת החוויות המצחיקות שמופיעות בהומור. כמו שאומרים על פולניות "אין פה בדיחות – הכל אמת".
אפשר כמעט לומר שהנשים מתחלקות לשלוש קבוצות - אלו שעשו דיאטה, אלו שעושות דיאטה, ואלה שיעשו דיאטה – כן, כן, גם רזות מעצבנות שאף פעם לא שמעו על דיאטה (אבל חכי חכי אחרי ההריון).

תרבות ההרזייה המשתקפת דרך ההומור מורכבת בעצם מארבעה היבטים:
1) נורמות וערכים של תרבות ההרזייה. 2) מקום האכילה באינטראקציה חברתית; 3) הכללים של הדיאטה; 4) הקשר בין תרבות ההרזייה ותרבות הצריכה.

1. נורמות וערכים של תרבות ההרזייה.
למעשה כדי להשתתף בתרבות ההרזייה צריך קודם כל להפנים שיפה זה רזה ושמן זה לא יפה (במקרה הטוב) ודוחה, רע ומכוער (במקרה הרע). ההנחה היא שהרזון הוא עדיף ובתוך כל שמן בעצם יש רזה ששואף לפרוץ החוצה. הומור של דיאטות הופך את הקערה על פיה ומסרב לראות ברזון את היפה והמשופר:
"בתוך כל שמנה יש רזה שמנסה לצאת החוצה – אבל בדרך כלל אפשר להרגיע אותה עם כמה עוגיות".
או לחילופין: "מסביב לכל שמנה יש מישהי עוד יותר שמנה שמנסה להשתלט"..
אחת המשתתפות בסדנה אמרה: "אני שונאת רזות. בעיקר כאלה שאומרות משפטים כמו "אתמול שכחתי לאכול". כל חיי הייתי שמנה ושכחתי הרבה דברים – את המפתחות, את הארנק ופעם פעמיים שכחתי לקחת גלולות... אבל בחיים לא שכחתי לאכול. בשביל זה את צריכה להיות ממש טיפשה".
הומור של דיאטות קורא תיגר על הנורמה שרזה הוא טוב יותר, ופותח פתח למי ששמן להרגיש טוב יותר ביחס לגופו.

2. הכללים של הדיאטה – שלב הביצוע.
ההיבט השני שבו נוגע הומור הוא הביצוע היום יומי של ההרזייה. כדי לרזות לא מספיק לרצות – צריך גם להתחיל לעבוד (למרות שנתקלתי בלא מעט אנשים שחשבו שהעובדה שהם שילמו לקבוצת הרזייה אמור להביא לבד את התוצאות). בכל תהליך הרזייה ישנם כללים, כמה מנות, קלוריות, נקודות או אחוזי שומן מותר לנו לאכול או כמה פעמים בשבוע עלינו להתאמן.
הכללים המקשים על המרזות תרמו ליצירת רשימה הומוריסטית זו:
יש אנשים שניסו את כל הדיאטות בעולם: אטקינס, שומרי משקל, דיאטת כרוב, הפרדת חלבונים, הרבלייף, סלים פאסט... ולמי שעדיין רוצה להמשיך הנה כמה דיאטות טובות שעוד לא ניסית:
? דיאטה סינית – אוכלים מה שרוצים אך נותנים לך להשתמש רק בצ`ופסטיק אחד.
? דיאטת פאייטים – נסיון לרדת עשרים קילו שבועיים לפני אירוע משמח.
? הדיאטה העירומה – אוכלים מה שרוצים – בישיבה בעירום מול המראה. אם עדיין בא לך לאכול.. לכי על זה.
? דיאטת ווליום – אם לוקחים מספיק ווליום אפשר לרזות. זה לא מגביל את האכילה, אבל רוב המזון שלך נופל על הרצפה.. ומצד שני כברר לא אכפת לך כמה את שוקלת.
? דיאטת כרוב – נוצרה למען אנשים שעמדו לפני ניתוח לב. אם תשתמש בה תגיע מהר לבית חולים. יתרון – האוכל של בית חולים מצמם עוד יותר את החשק לאכול.
? דיאטת פירות – אוכלים בעיקר בננות וקוקוס. לא מרזים מזה אבל זה עוזר לטפס על עצים.

"לעשות דיאטה זה לא קל. אתמול בבוקר התחלתי דיאטה... אלה היו השעתיים הכי קשות שהיו לי בחיים". אשה אחת בקבוצת הרזייה סיפרה לחברותיה: "אתמול הכנתי עוגה נהדרת ליום הולדת של בני. בסוף המסיבה ניגשתי לשים את המחצית שנותרה במקרר אבל התחלתי רק ליישר אותה ולפני שהבנתי מה קורה גמרתי את כולה. - "ומה המשפחה שלך אמרה על זה?" שאלו החברות. - "הם לא ידעו, הכנתי עוד עוגה ואכלתי חצי גם ממנה".
תהליך ההרזייה הוא לא פשוט ודורש מאמצים. התעמלות הנה נקודה כואבת במיוחד עבור מי שסובל מעודף משקל. הרופא שלי אמר שההתעמלות הכי טובה היא לקום מהשולחן. אחד הדרכים הפופולריות לעשות ספורט הוא הרשמה לחדר כושר. הומור של דיאטות מתייחס לכך:
? הדבר הראשון שמרזה אחרי הרשמה לחדר כושר הוא הארנק. למעשה השרירים שהכי מתחזקים בחדר כושר הם אלה שמשתמשים בהם לכתיבת הצ'קים.
? אני נרשמתי לחדר כושר רק כדי להקשיב שוב לאנשים מתנשפים. בשיעור הראשון שם קפצתי, התנשפתי, הזעתי, אבל עד שלבשתי את הטייטס כבר נגמר שיעור האירובי.
? אומרים שצריך להקשיב לגוף. הגוף שלי בדרך כלל לא מתקשר איתי אבל יום אחד הלכתי לשיעור ספינינג. רגע לפני שנכנסתי לכיתה הגוף שלי אמר לי בצורה ברורה ביותר: "תשמעי ממי, צעד אחד לכיוון האופניים וזה הסוף שלך". מאז אני מתעמלת בבוקר לפני שהגוף שלי שם לב למה שאני עושה.
? חברה שלי קנתה סופר צעדים – בסוף היום הראשון היא הסתכלה על הצג וראתה שכתוב: "אני הולך לישון, תעירי אותי כשתקומי מהכיסא".
? התעמלות חשובה בכל גיל: אמא שלי התחילה לעשות הליכה של חמש קילומטר ביום בגיל חמישים –
? עכשיו היא בת 62 ואין לנו מושג איפה היא.
הומור של דיאטות מתייחס גם להנאה הפשוטה שיש באכילה, משהו שתרבות ההרזייה הופך לאסור ומוקצה:
? למה אין ארגון "אכלני שוקולד אנונימיים"? - עוד לא מצאו מישהו שרוצה להפסיק.
התייחסות לכללים ולדרישות בהומור מאפשרת למי ששמן להציב את עצמו מעליהם, וכך להתעלם מהם.

3. מקום האוכל באינטראקציה חברתית.
האוכל ממלא בחיינו לא רק תפקיד של הזנה, אלא גם תפקיד רגשי. מגיל צעיר אנחנו מתרגלים להשתמש באוכל כנחמה, ומתרגלים שבכל מצב חברתי אנשים אוכלים יחד. למעשה הקשרים עם האנשים סביבנו משפיעים על הרגלי האכילה שלנו הרבה יותר מהתפריט של הדיאטה.
משתתפת אחת בקבוצה סיפרה: אני אוכלת כשאני מדוכאת, אני אוכלת כדי לחגוג, אני אוכלת כשאני לחוצה ואני אוכלת כשאני כועסת. אם אני לא יודעת איך אני מרגישה, אני אוכלת משהו וחושבת על זה.
בדיחה על האכילה הכפייתית: הדיאטנית הסבירה למטופל: כל החיים שלך סובבים סביב האכילה. אתה הולך לחתונות בשביל האוכל. צופה בכדוגל כדי לשתות ולפצח, בחגים זה הכל סביב המנגל.."
"רק רגע", קטע אותה המטופל, "את לא מגישה פה איזה משהו בזמן השיחה?".
האכילה חברתית מהווה כלי שדרכו אנחנו יוצרים קשרים עם אחרים, וגם ההצלחה בהרזייה תלויה מאוד בתגובות של האנשים סביבנו. התמיכה או הביקורת של הקרובים והחברים משפיעים על מי שרוצה לרזות הרבה יותר מדעתה של מדריכה או דיאטנית. סיפור מצחיק שהביאה משתתפת אחת בקבוצה מדגים זאת. היא סיפרה שקצת לפני חג הפסח היא ישבה מול המקרר הפתוח כדי לנקות אותו. הבן שלה הגיע חזרה מבית הספר באותו זמן, נכנס למטבח ואמר לה: "מה את עושה אמא, אוכלת צהריים?". באותו יום היא החליטה להצטרף לקבוצת הרזייה.
משתתפת אחרת סיפרה שהיא תפסה במטבח את אמא שלה כשהיא אוכלת ממרח שוקולד בכפית. בתגובה האמא אמרה לה: "מה את רוצה, אני חוסכת את הקלוריות של הלחם".
האוכל מלווה אותנו בכל האירועים שבחיינו. בכל מסיבה ובכל אירוע משמח יש כיבוד. כמעט בכל מפגש בין אנשים יש סיבה לאכילה, שלא לדבר על תקופת החגים. הבדיחה הבאה נוגעת בגישת העם היהודי לאכילה: "ניתן לתמצת את מהות כל החגים היהודיים למשפט הבא: הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, הכנו מאכל שמזכיר לנו את המאורע, יאללה בואו לשולחן".
בהומור באים לביטוי מצבים שיכולים להיות מעליבים, מכאיבים או קשים. ההומור מפיג את המתח ומקל על המצב.

4. הקשר בין תרבות הדיאטה ותרבות הצריכה.
למה קוראים לזה תרבות הצריכה? פשוט מאוד. את צריכה לרזות? שלמי לנו ונטפל בזה עבורך.
כיום כמעט בכל עיתון יש מתכון דיאטטי או פרסום על דיאטה חדשה. אנשים מוציאים אלפי שקלים ועוברים מדיאטה לדיאטה כדי למצוא את פתרון הקסם. למעשה במקום להתמיד ולקחת אחריות יש חיפוש אחר שיטת פלאים שתאפשר לנו לאכול מה שרוצים, לא לעשות שום מאמץ ולרזות. יש אנשים שניסו את כל הדיאטות בעולם. הומור של דיאטות מציע למי שעדיין רוצה להמשיך כמה דיאטות טובות שעוד לא ניסית:
? דיאטה סינית – אוכלים מה שרוצים אך נותנים לך להשתמש רק בצ'ופסטיק אחד.
? דיאטת פירות – אוכלים בעיקר בננות וקוקוס. לא מרזים מזה אבל זה עוזר לטפס על עצים.
? הדיאטה העירומה – אוכלים מה שרוצים – התנאי: בישיבה בעירום מול המראה.
? דיאטת וליום – אם לוקחים מספיק וליום אפשר לרזות. זה לא מגביל את האכילה, אבל רוב המזון שלך נופל על הרצפה.. יתרון נוסף, כבר לא אכפת לך כמה את שוקלת.

מקומה של הדיאטנית או מדריכת ההרזיה בעולמו של המרזה
ההיבט החברתי הוא היבט דומיננטי בתרבות ההרזיה. בהיררכיה החברתית הזאת, לדיאטנית או למדריכת ההרזיה יש מעמד של נציגות בכירות ב"משטרת המזון".
באחת הפגישות ב"שומרי משקל" דיברה המדריכה על הקשיים המיוחדים שבהם נתקלים המנסים עושי הדיאטה בעת עריכת קניות. בין היתר, שאלה את הקבוצה, "מה הדבר שהכי מפחיד אתכם בסופרמרקט?"
ענתה לה אחת המשתתפות: "לפגוש אותך".
הלחץ החברתי לרזות מקבל לעתים קרובות ביטוי בדמויות המהוות "שומרות סף". דמות אלה עשויות להיות מדריכות דיאטה או דיאטניות מוסמכות, נשים (תמיד נשים), ש"עברו את התהליך" של הפיכה משמנה לרזה בהצלחה, וכעת הן מדריכות אחרות בדרך הזו.

שומרת סף? אני?
למרות הגישה הקלילה שלי לנושא הדיאטות הופתעתי לגלות כי מעצם העובדה שאני מרצה על הומור בהרזיה - הפכתי גם אני ל"שומרת סף" שכזאת.
כך למשל, בעת שיחת טלפון עם מישהי שרצתה להזמין סדנה, היא אמרה לי: "את יודעת, אני לא יודעת אם להגיד לך, אבל אני מדברת איתך ואוכלת עוגה". האמירה הייתה עבורי מוזרה ומאירה כאחת. התחוור לי, כי בתרבות ההרזיה - ההנחה היא שכמי שעוסקת בנושא ההרזיה, גם אני שייכת ל"משטרת המזון".

ואיפה אני בסיפור הזה באמת?
כל החיים שלי הייתי בעודף משקל. גם בתמונות מהילדות אני ואחותי הקטנה נראים כמו השמן והרזה. עליתי וירדתי בחיי מאות קילוגרמים (אם רק הייתי יורדת הייתי שוקלת עכשיו כמו בובת ברבי). כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה באוניברסיטה, החלטתי להתמקד באופנים שבהם משפיעות תרבות ההרזיה ואופנת הדיאטות על נשים. (חוץ מזה קיוויתי שהאוניברסיטה תכסה את הוצאות המחקר, וכך ארוויח שתי ציפורים במכה אחת - גם לרזות וגם לעשות תואר). כדי ללמוד יותר על עולם הדיאטות ערכתי תצפית משתתפת בקבוצת "שומרי משקל". במהלך המחקר ירדתי 17 ק"ג, ולמעשה התמדתי בהרזייה עד שהקבוצה באוניברסיטה נסגרה שנה וחצי מאוחר יותר. הנחקרות שלי, שסיפקו דוגמאות של הומור והתראיינו לעבודתי, היו כולן מרזות "נורמטיביות", ששאפו לרדת 15-10 קילוגרם, ושהמניע העיקרי שלהן להרזיה היה להיראות ולהרגיש טוב יותר, תוך שימת דגש על המראה החיצוני.
תוך כדי התהליך, התחלתי להתעניין דווקא ברגעים שבהם נשברת האווירה הרצינית, כשהמשתתפות נותנות ביטוי לאמירות הנוגדות למעשה את האידיאולוגיה של ההרזיה, ומעוררות צחוק והזדהות בקבוצה.
למשל:
"אני כבר לא אוכלת עוגות שוקולד... אני פשוט מורחת אותן ישר על הירכיים. ממילא הן יגיעו לשם בסוף...".
"יש אנשים שלא יכולים לרזות מסיבות רפואיות. הנה, אצלי יש בעיה בתאים. הכל טעים לי...".

מסקנות
לאחר שמיפיתי את המוטיבים שבהם עוסק ההומור, ניסיתי לענות על השאלה, האם ההומור משקף התנגדות לתרבות ההרזיה?
בסופו של דבר מצאתי שהומור של דיאטות מכוון נגד שני היבטים עיקריים של תרבות ההרזיה – השלב של הביצוע וההיבט הכלכלי, והרבה פחות כלפי האידיאולוגיה והאכילה החברתית. נשים התבדחו הרבה על הכללים של ההרזייה אבל בדרך כלל עשו בפועל מעט. למרות שהן התנגדו לכללים הקשים ולדרישות להחמיר עם עצמן, הן לא עשו מאמץ רציני לעמוד בהם, וגם לא שינו את התפיסה הבסיסית שמי ששמן מזיק לבריאותו ולמראה שלו ועליו לרזות. ניתן לומר בוודאות דבר אחד: הומור מבטא את ההתנגשות בין השאיפה להיות רזה לבין השאיפה לאכול בהנאה וללא הפרעה. הפתרון, לאכול את העוגה ולצחוק על זה...

מאמר זה מבוסס על:
דבי ינקו-חדד (2003). בחתיכות של עוגיות אין קלוריות: הומור על דיאטות כהתנגדות לתרבות ההרזייה? הוגש כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך למדעי הרוח והחברה ((MA. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המחלקה למדעי ההתנהגות - אנתרופולוגיה.
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2021, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות