סיפור שהוא ספק הזיה, ספק זכרונות אקלקטיים המתרחשים במוחו של הגיבור, על רקע נופים וצילומים עוצרי נשימה של רומא, המצטרפים לזרם תודעה יפהפה אבל גם ארוך, איטי ומתיש. אי אפשר להתעלם מהויזואליות המהפנטת ומעוררת ההערצה שלו, אך גם מהעובדה שמדובר בסרט ללא תסריט מוגדר שהרעיון המרכזי סביבו מעט שחוק ולעוס.

חוויה קולנועית מסעירה ומרגשת כמו שהבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו רקח לאוהבי הקולנוע האיכותי שמתגעגעים לקולנוע אחר שמעיז לאתגר ולהפתיע. לא פלא שהסרט זכה בארבעה פרסי האקדמיה האירופאית, בגלובוס הזהב והוא גם יזכה בפרס האוסקר."יפה לנצח" הוא שיר אהבה לאומנות הקולנוע.

הוא שיר אהבה לסרטיו של פליני ושיר אהבה לעיר שבה סורנטינו מתגורר - רומא. הסרט מתנהל כאילו מדובר בחלום, סרט שכולו זרם תודעה של אדם ושל עיר. סרט שחושף בצבעים עזים את הצדדים היפים והצדדים הכעורים, של בני האנוש המתגוררים בעיר ושל רומא עצמה, על המפואר והעלוב שבה. לצד אתרי הארכיאולוגיה והנופש שהתיירים רגילים לראות כשהם מסיירים ברחובות העיר סורנטינו חושף גם את הצדדים הפחות סימפטים והיותר מסתוריים שהופכים את "יפה לנצח" לתענוג קולנועי מסחרר חושים.

כתבות נוספות:

נשים